ביקשנו מד"ר אנאבלה שקד, מומחית לפסיכולוגיה האינדבידואלית האדלריאנית, להתייחס להתמודדות הסוף-שנתית החוזרת הזו, להבין אם זה טבעי או חריג, מה לעשות ואיך.
מה לעשות כשהילד שלנו מסרב להצטרף לפעילות? האם צריך לדאוג? להתערב ולעשות משהו?
ד"ר אנאבלה שקד:
לעתים ילדים חווים בחשש ובמבוכה להצטרף ומרגישים בטוחים יותר להתבונן מהצד, לעתים עם תחושת פספוס ובדידות.
החוויה שונה מאוד מילד לילד, וחשוב להבין מה נוכל לעשות שיסייע וכמובן לא יעמיק עוד יותר את הקושי.
"לא נוכל להגן על הילדים והילדות שלנו מפני החיים ולכן כדאי שנכין אותם לחיים" (רודולף דרייקורס, מפתח הגישה האדלריאנית)
הסיבות להימנעות מהשתתפות שונות מילד לילד.
יכול להיות שילד שגדל להורים שאפתנים, שביצוע לא טוב לא בא בחשבון מבחינתם, יחשוש כל כך מ'כישלון' שיעדיף להישאר בצד.
אבל גם ילד שזוכה לפינוק וחסר גבולות יעדיף להימנע מהתמודדות וממאמץ, מכל מה ש'לא בא לו' לעשות באותו רגע. הוא לא מאומן עדיין להתחשב בצרכים של האחר ושל המצב, שמצפה לשיתוף הפעולה שלו.
שני הקצוות האלה מראים עד כמה חשוב לפתח בילד חוסן, אמון בעצמו וביכולת ההתמודדות שלו, יכולת חברתית, עצמאיות, נתינה.
אלו מיומנויות קריטיות לחיים שלמים. הימנעות מהשתתפות מסמנת להורים שדרוש לחזק את הכיוונים האלה. סיטואציות הילדות מספקות הזדמנות מצוינת לרכוש את מיומנויות החיים בסביבה מוגנת.
לא מועיל ללחוץ על הילד ולא מועיל לוותר לו, אז מה כן?
אפשר להיות שם בשביל הילד בלי לגונן ובלי לבקר. לשמש רשת ביטחון, ולאפשר לילד להתנסות. לעודד על השתתפות ולא להתרשם יותר מדי מהימנעות. באותו רגע להגיד "חבל", לא לתת תשומת לב יתרה, ולסמן לנו שכדאי להגביר את התכונות והמיומנויות אשר יתמכו בבחירה באקטיביות.