הדרכת הורים לגיל הרך

הגיל "הרך" הוא הגיל שבין 0-5 שנים. זהו גיל בו הילד עושה את צעדיו הראשונים בעולם. הוא מאופיין ב"תקופות קריטיות" שבהן הילד רוכש בהדרגה מיומנויות התפתחותיות בסיסיות העוזרות לו להתאקלם למציאות: רכישת שפה, פיתוח של מיומנויות מוטוריות, גמילה מחיתולים, גמילה מהנקה, מעבר לאוכל מוצק ועוד.

בד בבד עם ההיבט הפיזי, במהלך תקופה זו הילד נדרש לפתח פונקציות נפשיות שמסייעות לו לעבור מתלות מוחלטת בהורה לתפקוד עצמאי יותר. למשל, הוא נדרש להתמודד עם פרידה מההורה (שמתעוררת ביתר שאת עם הכניסה למסגרות חוץ ביתיות), לפתח את יכולת הוויסות הרגשי שלו, להתמודד עם תסכול ועוד.

הסביבה הראשונית של כל ילד בראשית חייו היא התא המשפחתי שלו, ובעיקר ההורים שלו.

דרך המפגש עם סביבה ראשונית זו הילד יפתח תפיסות ואמונות יסוד על העולם. הרבה מהתופעות ההתנהגותיות של ילדים נובעות ממסקנות לא מודעות שהם מסיקים מתוך ההתנהלות של הסביבה המשפחתית הראשונית שלהם ומהדפוסים הנלמדים בתוכה.

כאשר הורה מקבל הדרכה וייעוץ כיצד להתנהל מול הילד שלו, יהיו לו הכלים לפעול מול הילד בצורה שתקדם ותטיב עם הילד. ילדים בגיל הרך הם כמו ספוג, השינוי בהתנהגות הילד יכול להיות מושג בעיקר דרך שינויים התנהגותיים של ההורים עצמם.

יהודית אוליבר, מדריכת הורים, מסבירה:

המפגש הראשון בהדרכת הורים יוקדש לרוב ל"סיפור המשפחתי" הייחודי של המשפחה בכדי למקד את הקושי אשר הביא את ההורים לפנות להדרכה.

במהלך ההדרכה יבקש המדריך מההורים לספר לעומק על הקשיים והסיטואציות המורכבות שהם חווים מול ילדיהם. המדריך ירצה לשמוע איך ההורה מגיב לילד שלו, איך הוא חווה אותו, איך הוא מפרש התנהגויות מסוימות של הילד ואילו מחשבות ורגשות עולות אצלו בתגובה להתנהגויות האלו.

כל הנושאים הללו מהווים חומר משמעותי לעבודת עומק שעוזרת בסופו של דבר לחשוף את התהליכים המשפחתיים (המודעים והלא מודעים) דרך נקודת מבטו של הילד, נקודת מבטו של ההורה, היחסים של ההורה עם הילד וההשפעה ההדדית של התנהגות ההורה על התנהגות הילד ולהפך.

תהליך ההדרכה בעצם מאפשר להורה לפתח זווית התבוננות חדשה ושונה על הקשר שלו עם הילד ונותן לו כלים מעשיים להתמודדות יעילה ומקדמת יותר עם הקשיים. מעבר לכך, מרחב ההדרכה מאפשר להורים מקום לבטא ולפרוק קשיים, תסכולים ואכזבות.

עצם הפורקן של רגשות קשים אלו מאפשר להורים להיות יותר פנויים רגשית לילדיהם- ולכך בלבד יש אפקט טיפולי עצום.

לפני הכול חשוב לציין שאין "כללים" ברורים לגבי מתי פונים רק להדרכה, רק לטיפול או מתי משלבים ביניהם. הדבר תלוי בגורמים רבים וביניהם – גיל הילד, גישת המטפל, מאפייני הקושי של הילד, מידת המצוקה של ההורים, מידת הזמינות שלהם ועוד.

תמיד מומלץ להתייעץ עם מדריכת הורים או מטפל רגשי לילדים ולקבל יחד עימם החלטה שלוקחת בחשבון את כל הגורמים הרלוונטיים.

ואחרי שאמרנו את זה, נגיד שבמקרים בהם יש להורה תחושה שהוא אינו מצליח לספק לילד את צרכיו כראוי וכתוצאה מכך יש קשיים משמעותיים ביחסים ביניהם, הדרכת הורים בלבד או טיפול דיאדי המשלב הדרכת הורים עשויים להיות יעילים.

לטיפול הדיאדי אפקט טיפולי חזק מעצם כך שההורה יכול "להרוויח" מאוד מצפייה ולמידה של אופנויות שונות של התייחסות לילד כאשר המטפל נוכח ומלווה את ההורה "בזמן אמת". יחד עם זאת, טיפול דיאדי דורש המון נוכחות ולא לכל ההורים יש זמינות לכך.

במצבים בהם אנו חושבים שילד גדול יותר (גן חובה ואילך) יצליח להיפתח רגשית יותר דווקא כשההורה לא בחדר, ו/או כאשר רוצים לעבוד על יצירת הקשר שלו עם עוד אנשים מחוץ למשפחה ועל הנפרדות שלו מההורים, כדאי לחשוב על שילוב של הדרכת הורים עם טיפול רגשי נפרד לילד.

מצבים מובהקים יותר המצריכים בעיקר טיפול רגשי לילד הם מצבים בהם אנו חושדים שאירוע חיצוני (מלחמה, קורונה, אובדן, מחלה של אדם קרוב וכו') הוא זה המשפיע לשלילה על מצבו הרגשי של הילד, ולא הקשר שלו עם ההורה.