ילדים חשופים לסיפורים מרגע לידתם כאשר הוריהם מקריאים להם סיפורים, שרים להם שירים, משחקים איתם במשחקים שיש בהם סיפוריות או מספרים סיפורים בינם לבין עצמם, והילדים שומעים וסופגים אותם לתוכם.
תקשורת רגשית סיפורית בין הורה לילד
כשילדים מגיבים לדברים שקורים בסביבתם תגובות רגשיות של שמחה, כעס, עצב או פליאה, ההורים לעיתים ממשיגים זאת עבורם באמצעות מילים, ובכך יוצרים עבורם סיפור קצר שמלמד אותם להבין מה קרה ומה הם מרגישים.
הטון הרגשי של הסיפור שמייצר ההורה עבור הילד (למשל: האם הוא אמפטי, ביקורתי, מקבל, כועס או מחנך) יכול להשפיע על האופן בו הילד יתפוס את עצמו ואת הסביבה.
למשל: הורה יכול לומר לפעוט כועס:
"אני מבין שכעסת כשלא הרשיתי לך עוד עוגיה, זה באמת מעצבן, וכל כך רצית עוגיה נוספת. אבל אז, זרקת עלי את הכדור על הראש וזה כאב לי מאוד. עכשיו גם אני עצוב וכועס. בוא נחשוב ביחד על רעיון מה אפשר לעשות כשכועסים בלי לפגוע אחד בשני. בוא אלי עכשיו לחיבוק".
ההורה יצר כאן ניראטיב עבור הילד שיש בו התחלה אמצע וסוף, הסבר של סיבה ותוצאה, הבעת רגש כנה, קבלה של הילד, והכוונה לגבי מה ניתן לעשות.
המשגה כזאת, היא מעין סיפור קטן שהילד יכול להפנים לתוכו על העולם. הוא לומד בהדרגה איך להבין אירועים ולספר לעצמו מה קרה, מה הוא מרגיש, ומה ניתן לעשות כדי להגיע למקום יותר טוב. אמנם זה לא סיפור במובן הקלאסי, אבל זאת בהחלט תקשורת רגשית סיפורית בין הורה לילד שמלמדת ילדים להבין את עצמם ואת הסביבה.
כמעט בכל אינטראקציה רגשית בין הורה לילד קיים פוטנציאל סיפורי.
הורים יכולים להקריא לילדים סיפור, לצפות איתם בסדרה סיפורית ולדבר איתם על מה שראו, לספר להם סיפורים מילדותם שלהם, להקשיב למה שהילדים מספרים על היום שלהם, או להתעכב על סיפור מצחיק או מעניין שמישהו מבני המשפחה או החברים סיפר, ולספר אותו שוב בגרסה שלהם.
