עבורי כאם, קשיי ההסתגלות לגן היו התקופה הקשה ביותר בהורות שלי. הקושי היה בשילוב של כמה גורמים: הקשר החזק שהיה לי עם הילדים שהיו עוד ממש צעירים כשנכנסו למסגרות, המצוקה הממשית שהם ביטאו סביב הפרידות ממני, ולסיום – העובדה שהייתי חייבת ללכת לעבודה וידעתי שאני צריכה לעבור איתם את התהליך הזה ולא יכולה "לוותר" להם ולחזור איתם הביתה.
בתחושה של הילדים שלנו, זה ממש עניין של חיים ומוות. אין להם את הפרספקטיבה להבין שהיום הזה יסתיים, והתקופה הזאת תחלוף. אין להם את ניסיון החיים כדי לדעת שבסופו של דבר מתרגלים, מוצאים חברים ומתחילים להרגיש יותר טוב במקום החדש.
גם לנו ההורים זה כלל לא פשוט. במצבים האלה הילד שנשאר בגן לרוב נרגע באיזשהו שלב, אך ההורה הולך לעבודה תוך ייסורי מצפון איומים ומחשבות חזרתיות שהוא הורה איום ונורא, ואיך יתכן שהשאיר שם את הילד שלו ככה: בוכה. עצוב. לבד.
אז מה תכל'ס? מה עושים כדי לעזור לילדים שלנו ולעצמנו בתקופת ההסתגלות לגן?
ראשית, זוכרים ומשננים שכל הילדים עוברים תקופות כאלה, ושזה יחלוף.
גם אם הילד מגיב קשה למעבר, זאת תגובה טבעית שמבטאת את הרגש המתאים לשינוי כל כך גדול, ובדרך כלל על אף שהחוויה קשה, היא לא משאירה צלקות נפשיות להמשך החיים.
שנית, חשוב להכין את הילדים למעבר.
להראות להם את הגן, לספר מי הגננת ומה עושים בגן, להזמין ילד או שניים שישחקו ביחד לפני תחילת השנה, לשחק איתם משחקי "כאילו" שקשורים לגן כדי שיעבדו את המעבר ויתכוננו אליו. לצייר איתם את מה שהם חושבים ומרגישים וכד'.
חשוב לא "לזרום" עם שיטות הפרידה של הגננת, אם הן לא מתאימות לכם. למשל, אם הגננת בעד פרידות מאוד קצרות וחותכות ואתם בהרגשה שהילד שלכם צריך יותר זמן איתכם בתוך הגן והדרגתיות (גם אם זה מעצים את תגובותיו הקשות) כי זה מחזק לו את האמון בכם ונותן לו ביטחון – לכו על זה. תסבירו לגננת מה הילד שלכם צריך בראש מורם, ותהיו מספיק בטוחים בעצמכם בשביל לבקש ממנה שזה יקרה.
לפני שאתם יוצאים מהגן תכינו את הילד שאתם הולכים ואל תעלמו לו פתאום. רצוי שגם ידע מראש כמה זמן תישארו איתו שם, ומה תעשו ביחד.