מחשבות אובדניות אצל מתבגרים: איך לעזור ולטפל?

"לפעמים אני רוצה לישון. לנוח מהכל ולא להרגיש את הכאב הזה. לפעמים ההרגשה הזאת מתחלפת ברצון לא להיות, למות. אבל זה מתבלבל עם הרצון לישון כי רוב הפעמים אני רוצה את האופציה להתעורר ולבדוק אם זה כבר עבר" (נערה בת 16)

הדבר הכי קשה להורים לשמוע, הוא שילדם אינו רוצה לחיות.

הורים רבים חשים שהם מקדישים חלק ניכר מחייהם בדאגה לרווחה הרגשית והחומרית של ילדיהם ואמירות של ילדים על כך שאיבדו את הרצון לחיות והם מעדיפים למות פוגעות להורים בבטן הכי רכה, ומציפות אצל ההורים תחושות של חוסר אונים, בהלה משתקת, חוסר שליטה, עצב, אשמה וכאב.

ילדים חווים במהלך התפתחותם אתגרים ומצוקות שונות. לעיתים ילד שרוי בדיכאון ומאבד את המוטיבציה והרצון להתמודד ולחיות; ובפעמים אחרות ילד מבטא דרך אמירות אובדניות מצוקה חריפה, ובקשה שיראו אותו, יתפנו אליו ויעזרו לו באופן מיידי אל מול כאב בילתי נסבל שהוא חווה שנובע ממצב רגשי פנימי, או מטריגרים בסביבתו החיצונית.

הערכת סיכון: איך נדע אם לילד יש כוונה אמיתית לפגוע בעצמו?

כאשר ילד או נער מעלה מחשבות אובדניות חשוב לקחת את המחשבות והאמירות ברצינות, ולא לראות בהן ניסיון להשיג תשומת לב או מניפולציה; מחשבות ואמירות אובדניות, גם אם אין מאחוריהן כוונה ממשית של הילד לפגוע בעצמו, מעידות על מצוקה ותחושת ייאוש, ומסמנות שהילד זקוק לעזרה.

זה נכון שילדים מסוימים חשים שאם לא ינקטו באמירות או צעדים קיצוניים הסביבה לא תתייחס ברצינות ותתפנה עבורם, ולכן מקצינים את אופן התגובה שלהם, אבל זאת כשלעצמה תחושה והתנהלות שמעידה לעיתים על מצוקה.

כשילד מעלה מחשבות או כוונות אובדניות מומלץ לפנות לפסיכולוג קליני לילדים ונוער או לפסיכיאטר ילדים ונוער כדי לבצע הערכה של מצבו הנפשי של הילד והערכת סיכון אובדני.

בהערכה כזאת המומחה מאבחן האם מדובר בדיכאון או במצב או מאפיין נפשי/אישיותי אחר, מהו הרקע ההתפתחותי והמשפחתי של הילד, מהם הטריגרים הנוכחיים למצוקה, ואיזו התערבות נדרשת כדי לסייע.

המומחה מעריך על ידי שיחה עם הילד האם לילד כוונה לפגוע בעצמו או שהוא מבטא תחושה שמעידה על מצוקה ללא כוונה מיידית לפגיעה עצמית.

יש לזכור שהערכה כזאת אינה מנבאת מה יקרה בעתיד, ומבוססת על הערכת המומחה נכון לזמן הבדיקה.

מומחה יכול גם להמליץ האם ואיזו השגחה דרושה כרגע לילד למשל: האם נכון שימשיך לבקר בבית הספר כרגיל, האם אפשר להשאירו בבית לבד וכיו"ב.

בהערכת מומחה דנים גם בכיווני הטיפול המומלצים כדי לסייע לילד.

הסכם בין הילד וההורים

ניתן גם לעשות ביחד עם המומחה, או לבד בבית, הסכם ראשוני בין ההורים והילד שמנסח עבור הילד שמותר לו לחשוב כל סוג של מחשבה, כולל מחשבות על מוות, אך שפגיעה עצמית אסורה; ושעל הילד לשתף את ההורה כל פעם שמופיעה מחשבה מהסוג הזה כדי שההורה יוכל להיות איתו ולהגיש עזרה.

בהסכם כזה מוודאים שההורים זמינים לילד טלפונית או פיזית בכל שעות היום, ועורכים רשימה של עוד אנשי קשר אפשריים שהילד יכול לשתף.

בנוסף, הסכם כזה יכול לכלול הדרכה לדרכי פעולה עבור הילד לגבי מה הוא יכול לעשות כשהוא חש מצוקה כדי להרגיע את עצמו ולווסת את הדחף לפגוע בעצמו.

איך לדבר עם הילד?

כשלב מקדים להערכת סיכון אובדני עם מומחה חשוב כשעולה נושא כזה בבית, לא להיבהל ולדבר עם הילד על הנושא כמו על כל נושא אחר:

• אפשר ראשית לומר לילד שטוב שהוא משתף אתכם כדי שתוכלו לעזור.
• אפשר לבקש ממנו שישתף אתכם תמיד במחשבות מהסוג הזה.
• אפשר לברר מה בדיוק המחשבות שעולות, האם יש לו כוונה או תוכנית לפגוע בעצמו, מתי המחשבות עולות ומה בחיים שלו מטריד אותו או גורם לו למצוקה כל כך קשה.
• חשוב לשאול את הילד ישירות במה אתם יכולים לעזור לו.

אל תחששו לשים את הדברים על השולחן!

הורים רבים מרגישים שדיבור עם הילד על הרצון למות יכול להעלות רעיונות אצל הילד, לתת תוקף למחשבות האובדניות או מפחדים לתת תשומת לב לנושא כדי לא להגביר את ההתעסקות של הילד בנושא.

חשוב לזכור שילדים שעסוקים במוות, ימשיכו לחשוב על הנושא, אך אם יקבלו מסר מההורה שזה נושא שאי אפשר לדבר עליו בבית, או יבינו שההורה משותק, מבוהל או לא יכול להתמודד עם הנושא – יפסיקו לשתף במחשבות הללו, והיעדר תקשורת זה למעשה האיזור הכי מסוכן כשמדובר באובדנות.

התקשורת היא לעיתים מה שעושה את ההבדל בין מחשבה שנשארת בגדר מחשבה, לבין מחשבה שהופכת לפגיעה עצמית ממשית. כלומר: אם ילד חושב מחשבות אובדניות, ומתקשר אותן החוצה – להורה, חבר, מורה או מטפל – יש יותר סיכוי שהתקשורת תעזור לו ותיתן לו פרספקטיבה על הקשיים שלו, מאשר כשהוא לבד לכוד בלופ מחשבתי.

מה שמאפיין חשיבה אובדנית שמובילה בסופו של דבר לפגיעה עצמית הוא הכניסה של הילד למצב תודעתי שונה ומנותק שבו שולט חוסר ויסות רגשי, וחשיבה שמאופיינת בקיצוניות רגשית וחסרים בה אלמנטים של מציאות והיגיון; וכן תחושת ייאוש וחוסר מוצא.

לכן כאשר הילד מדבר בזמן כזה עם דמות קרובה ותומכת זה הרבה פעמים עוזר לצאת ממצב תודעתי מנותק וקיצוני למצב יותר מווסת ומתקשר, להישען על מישהו אחר, להבין שיש עוד דרכים להסתכל על המצב, שישנן אופציות, ושקיימים פיתרונות.

העיקרון של "לשים דברים על השולחן" בבית חשוב במקרים של חשיבה אובדנית, כדי לבנות תשתית משפחתית איתנה שמבוססת על תחושה של הילד שהוריו חזקים מספיק כדי לשמוע באמת מה הוא מרגיש וחווה, שהוא יכול לשתפם בכל דבר, ושאם ישתף יוכל לקבל מהם עזרה ממשית שתקל עליו.

עזרה וטיפול באובדנות אצל ילדים ומתבגרים

ישנם כמה מישורים של טיפול והתייחסות לילדים שמביעים רצון למות:

1. ויסות רגשי

בטיפול פסיכולוגי או רגשי אחת המטרות עם ילדים שמעלים מחשבות אובדניות או שכבר פגעו בעצמם בעבר, היא לשפר את רמת הויסות הרגשי שלהם וללמדם ראשית לזהות כשהמצב הרגשי שלהם מתחיל להידרדר, להבין מה הטריגרים לכך, לזהות את הסימנים הגופניים והרגשיים הראשונים למצב רוח לא טוב, ולרכוש ארגז כלים להרגעה עצמית בטכניקות שונות.

טכניקות הרגעה יכולות להיות: נשימה, הרפיה, מציאת הסחות דעת, עיסוק בפעולות מרגיעות או פנייה לעזרת אחרים. ככל שהילד ישכלל את יכולתו להרגיע את עצמו ולווסת טוב יותר רגשות של זעם עצב או כאב, כך פוחת הסיכוי שיפגע בעצמו בעת מצוקה.

2. מיפוי האתגרים של הילד והבנה מהם הטריגרים הסביבתיים שגורמים למצוקה

כשילד מבטא חשיבה אובדנית וייאוש, זאת נורת אזהרה שמסמנת שנדרש מיפוי של כל התחומים בחייו של הילד, כדי להבין מה השתבש ואיך ניתן לסייע לילד להתגבר על המשבר.

ישנם ילדים שחשים מצוקה חריפה בגלל בעיות חברתיות כמו בדידות, חוסר שייכות, תחושה שהם דחויים, או התמודדות עם הצקות ולעג של בני גילם.

ילדים אחרים מתמודדים עם קשיים בתוך המשפחה כמו קשיים במערכת היחסים עם ההורים או האחים; לחץ שמופעל על הילד מצד ההורים, תחושה של הילד שלא מקשיבים לו, התנהלות נוקשה או כוחנית של ההורים מול הילד, אובדן, מחלה של בן משפחה קרוב, גירושין של ההורים או מאפיינים משפחתיים אחרים.

לעיתים נפגוש ילדים שתנאי חייהם האובייקטיביים אינם מסבירים את המשבר, והתגובה הרגשית החזקה נעוצה במבנה אישיות או מזג שמתאפיין בקושי להתמודד  וקיצוניות רגשית.

3. תוכנית להגשת עזרה

מיפוי והבנה טובה יותר של ההתמודדויות של הילד ומה גורם לו למצוקה שהוא חש, יכול להוביל לתוכנית פעולה שכוללת חשיבה על כל הדרכים לסייע לילד ששרוי במצוקה.

למשל: התמקדות בשיפור מצבו החברתי של הילד בשיתוף המערכת החינוכית, מעבר לבית ספר אחר במידה וזה הפתרון המתבקש, תהליך טיפולי במשפחה שישפר את היחסים בבית, שינוי דפוסים הוריים שאינם מיטיבים עם הילד וכד'.

בסופו של דבר, לצד הטיפול המקצועי בקשייו של הילד, אין תרופה טובה יותר מקשר תומך אוהב ומכוון של הסביבה הקרובה של הילד; קשר שעוטף את הילד בזמן משבר ועוזר לו לחזור ולמצוא את הכוח והרצון להתמודד ולבחור בחיים למרות הקשיים.