1. זה לא יקרה ביום אחד
כמאמינה גדולה בתהליכים, אני יודעת שילדים ובני נוער לא תמיד בשלים לקחת על עצמם תפקיד עקבי בבית שכן לחלקם עדיין תפיסה אגוצנטרית והם משוקעים מאוד בדילמות ובקונפליקטים שלהם עצמם.
חלקם מתמודדים עם עומס רב ומתקשים לנהל את זמנם, חלקם לא מצליחים להחזיק באופן עקבי מחוייבות שדורשת מהם התגייסות.
כמאמינה גדולה בתהליכים אני גם יודעת שכשהבשלות מתפתחת, ילדים רבים מצליחים לקחת אחריות על מטלות שבעבר היו גדולות עליהם ועוררו אצלם התנגדות ומרי.
לא צריך לוותר על הציפייה שהילדים יהיו שותפים במשימות משפחתיות הקשורות לסביבת המחייה, אבל מומלץ לחשוב איך מנהלים זאת באופן שיניב את התוצאות היעילות ביותר ולא יפגע ביחסים עם הילדים או יעורר אנטי אצל הילדים.
למשל, אפשר לבקש מהילדים עזרה נקודתית ולא "להחתים" אותם על חוזים מחייבים וארוכי טווח של משימות קבועות או תפקידים קבועים בבית.
אפשר גם לתת להם תפקיד קבוע בבית, אבל להיות סלחניים כלפי זמנים שהם לא מצליחים לעמוד בו או לעזור להם בכל מיני דרכים;
מומלץ לקחת בחשבון שהם עדיין מגבשים את זהותם ומצויים בתהליך התפתחותי שבו מתגבשת בהדרגה יכולתם לתרום לאחר ולראות את צרכיו. אפשר ומומלץ להזכיר להם בסבלנות מה עליהם לעשות ומתי, ולא לצפות שייזכרו זאת לבד ואז להתאכזב.
2. התאימו את המשימה ליכולות של הילד
חשוב להתאים את המשימות והציפיות ליכולותיו של הילד הספציפי. כך, אם מדובר בילד עם קשיי קשב וריכוז, קשיי התארגנות או קשיים בויסות החושי או בויסות הרגשי; או בילד שמתמודד עם עומסים גדולים בחייו, או בילד שנוטה להילחץ לנוכח משימות, יש לקחת בחשבון שהציפיות צריכות להתאים למה שהילד מסוגל מבחינה טכנית ורגשית, ולתת לו מטלות קטנות בתחומים בהם יכולותיו טובות, עם נכונות לסייע לו, להכיל, ולא לכעוס כשאינו מצליח לעמוד במה שהטלתם עליו.
3. מעל הכל: תנו דוגמא אישית
והכי חשוב- אפשר לתת לילדים דרך ההתנהלות שלנו ההורים מודל לניהול זמן, לקיחת אחריות, דאגה לסביבת המחייה ואחד לשני, הקשבה לצרכים של האחרים וכד'. ולצד זאת, חשוב גם לתת להם מודל ליכולת להיות סלחניים כלפי עצמינו כי גם לנו לא תמיד מתחשק או מתאפשר לעשות דברים שצריך, כי גם אנחנו לא פעם מתעצלים או סתם דוחים; כך ילמדו לצד הצורך לתרום, גם לקבל ברוגע חלקים של "אין לי כוח" או "נמאס לי" בתוכם.
