הפסיכולוגיה הקוגניטיבית שייכת לתחום הדעת – מדעי הקוגניציה – וקשורה לתחומים נוספים כגון מדעי המוח, פילוסופיה, בלשנות, בינה מלאכותית, פסיכולוגיה התפתחותית ופסיכולוגיה חברתית. זהו תחום צעיר יחסית בפסיכולוגיה.
אמנם המושג של חשיבה קוגניטיבית היה קיים עוד במאה השבע עשרה כאשר הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט עסק בו, אך פסיכולוגיה קוגניטיבית כתחום לימוד ומחקר התהוותה רק באמצע שנות השישים של המאה העשרים.
את המונח טבע בשנת 1965 הפסיכולוג האמריקאי-גרמני אולריך נייסר, והוא הגדיר פסיכולוגיה קוגניטיבית כהתייחסות לבני אדם כמערכות המעבדות מידע, אשר התפקודים המנטליים שלהם חייבים להיות מובנים בהקשרים חישוביים.
הפסיכולוגיה הקוגניטיבית שונה מגישות פסיכולוגיות שקדמו לה בכך שהיא מכירה במפורש בקיומם של מצבים מנטאליים כגון מוטיבציה, תשוקה, ידע ואמונה, וכן היא מקבלת את השימוש בשיטות מדעיות ולרוב דוחה את ההתבוננות הפנימית, האופיינית לפסיכולוגיה הפרוידיאנית, כשיטת מחקר תקפה.
הגישה הפסיכולוגית קוגניטיבית
הגישה הפסיכולוגית קוגניטיבית מתמקדת בתהליכים הפנימיים, ובעיקר בתהליכי עיבוד מידע, המתווכים בין הגירוי החיצוני לתגובה של האדם. מטרת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית היא להבין כיצד מתפקדת ההכרה האנושית, כיצד אנו מעבדים מידע לכדי ייצוג ומשמעות ומה מאפשר לנו לפעול באופן אינטליגנטי.
הגישה חוקרת את המחשבה האנושית ובודקת מהן היכולות המשותפות לכל בני האדם, ומה ניתן ללמוד מיכולות אלו על ההבדלים בין האנשים השונים.
הנחת היסוד של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית היא שתהליכי ההכרה האנושית הם למעשה תהליכי עיבוד מידע: ההכרה קולטת גירויים חושיים אשר עוברים תהליכי עיבוד והסקת מסקנות עד שהם מקבלים את משמעותם ומובילים לתגובות שיבואו בעקבותם.
עם זאת, ההבחנה בין תהליך קוגניטיבי לתהליך שאינו קוגניטיבי היא לא תמיד פשוטה, וישנם תהליכים קוגניטיביים המושפעים גם מתהליכים פיסיולוגיים.
ישנם יישומים מעשיים רבים למחקר הפסיכולוגי קוגניטיבי כגון שיפור הזיכרון, שיפור תהליכי קבלת החלטות, שיפור תהליכי למידה ועוד.