פרופ׳ גיל זלצמן מסביר: סערת גיל ההתבגרות – אמת או מיתוס?

אילו סוגים של מתבגרים קיימים, ולמה מרד נעורים הוא חלק בלתי נפרד מגיל ההתבגרות? האם יש דבר כזה מתבגר ״נורמלי״? ואיך כל זה קשור לדרך שבה אתם ההורים מציבים גבולות למתבגרים שלכם? הרצאתו של פרופ' גיל זלצמן, מומחה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ומנהל המרכז לבריאות הנפש גהה

תקופת גיל ההתבגרות מתבטאת בהרבה מאוד שינויים, אבל השינוי הבולט ביותר הוא בתחום הביולוגי והגופני, השינויים הנפשיים מתחילים כנראה לפני. גם גיל ההתבגרות עצמו כבר לא מתחיל בגיל 12-13 כמו שאולי לימדו אותנו פעם.

הנה סיכום הרצאתו של פרופ' גיל זלצמן, מומחה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ומנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, בערב השקת הספר ״תפקיד חייך״ מאת אורית רוזנבוים.

מבחינה ביולוגית מופרשים הורמוני המין הגבריים והנשיים מבלוטת ההיפופיזה שמובילים להתפתחות של השחלות והאשכים, אלו מביאים להופעות סימני המין המשניים ודחף מיני מוגבר. כל השינויים האלו מופיעים מאוד מהר ובני הנוער מוטרדים הרבה פעמים מתופעות כמו הופעת שיער בפנים (אצל הבנים), חצ'קונים וגם שינוי הקול.

מבחינה קוגניטיבית, יש שינויים במוח שבעבר חשבו שהם נמשכים רק עד גיל שנתיים. היום אנחנו יודעים שהם למעשה נמשכים עד גיל 23-24! בין היתר מתפתחת יכולת החשיבה המופשטת, הרבה מחשבות פילוסופיות, כולל בסופיות החיים, משהו שילדים עד גיל 10 בכלל לא מבינים מהו.

קוראים למושג הזה "המארגן הרביעי". המתבגרים מתחילים לשאול את עצמם אם הם בכלל רוצים לחיות את החיים האלו, "להמשיך לעלות על הרכבת" שיש לה תחנה סופית. זהו גם השלב שבו בני נוער מתחילים לבצע פעולות של פגיעה עצמית, הן לא תמיד מסוכנות אבל כמובן מפחידות ומדאיגות מאוד את ההורים.

גם העולם החברתי של הצעירים מתחיל להשתנות, זהות לעומת טשטוש הזהות. יש חלוקה לקבוצת ה"שווים" וה"פחות שווים". השווים יכולים להיות מאוד ידידותיים או ביקורתיים ומשפילים (תלוי לאן אתה משתייך). הרבה פתולוגיות וצרות קשורות לסביבה החברתית.

דימוי עצמי נמוך ודימוי גוף בגיל ההתבגרות: איך לעזור להם להתמודד? >>

מרד נעורים: לא רוצים להיות כמו ההורים

אנשים שחקרו את תחום ההתבגרות אומרים שהשאלה המרכזית בגיל זה היא "מי אתה רוצה להיות"? כמו שאדם נכנס לחנות חליפות ושואל את עצמו כמו מי הוא רוצה להיראות. העניין הוא שהחברים הם אלו שחשובים וההורים ממש לא. זאת בניגוד לילדים שמעריצים את ההורים שלהם. ההורים נתפסים כנוקשים וכאלו ששומרים יותר מדי על הכללים.

העיסוק הזה בהקטנה הוא כדי לגדול, הסתכמות על בני הגיל הדומה הוא בשל העיסוק בהיפרדות, זה "הביזנס" שלהם. גם בעלי חיים נפרדים מההורים שלהם ברגע שהם מגיעים לבגרות מינית (למרות שאצלנו יש ילדים שנשארים בבית עד גיל 30…).

כדי להיפרד צריך לעשות מרד. אם אני וההורה שלי הם אותו הדבר, אז איזו זהות יש לי? לכן אני צריך להיות שונה.

דחף נוסף הוא הדחף להתנסות: סמים, התנסויות מיניות ודברים שאנחנו רואים בהם בעייתיים. אבל אם מתבגר לקח פעם אחת "צינגלה", זה לא אומר שהוא נרקומן ואם הוא אונן פעם אחת עם חבר, זה לא אומר שהוא הומוסקסואל.

עוד מאפיינים של הגיל הזה: עיסוק בצורה החיצונית, התאהבויות, פרדות, נטייה לדרמות. גם הרבה מצבי רוח משתנים ודיכאונות. מי שחוקר את האבולוציה, "הדרווניסטים", יגידו שכך הביולוגיה עיצבה את המתבגר כדי שהוא ייפרד מאיתנו. גרמה להם להיות מעצבנים ומרגיזים כדי שימאס לנו ונגיד להם שילכו כבר לצבא… שנגיע לשלב הזה שנרצה שהם פשוט ילכו מהבית (למרות שברגע שזה קורה אנחנו מצטערים). מבחינה אבולוציונית אנחנו אמורים להגיד "לא נורא אם הם ילכו".

אגו, האלטר אגו והסופר אגו אצל מתבגרים

אנה פרויד, שהייתה פסיכולוגית ופסיכיאטרית ילדים, דיברה על גיל ההתבגרות כאגו תחת מצור. היא למעשה לקחה את התיאוריה של אבא שלה: איד (דחפים), הסופר אגו (מצפון ומוסר) והאגו (האני שעומד באמצע). אגו תחת מצור. בילדות יש קצת דחפים, אבל האגו מסתדר עם זה. בגיל ההתבגרות האגו והדחפים מגיעים עד לשמיים. גם הסופר אגו מגיע לשמיים ובני הנוער מתחילים להבין מה זה דת, מצפון, חוקים. יש כאן מוסריות גבוהה, אבל גם יצר גדול. בין שני אלו עומד האגו שהוא עדיין קטן, ילדותי ולא מסוגל לזוז.

על פי אנה פרויד, זה מוביל לסערת גיל ההתבגרות. אם אין סערה, אין גם גיל התבגרות, ואם זה לא יקרה עכשיו, זה יקרה בעתיד עם ריבית, כמו שאומרים…

נפרדות ועצמאות: מורדים כדי להיפרד ולפתח עצמאות

מרגרט מאהלר דיברה על נפרדות ועצמאות. בגיל 3 הילד מסוגל להבין שהוא והאמא זה לא אותו הדבר. הוא יודע שאמא תחזור מהעבודה כשהוא נשאר בגן. למעשה יש לו יכולת להחזיק את האובייקט גם כשהאובייקט לא בסביבה. לקראת סוף חייה מאהלר ציינה שהיא טעתה והתהליך למעשה מתחיל מהעריסה ונמשך על לקבר. לכן, אחד התיאוריות כיום היא שהתהליך הזה מתעורר שוב בעוצמה חזקה בגיל ההתבגרות.

גם פיטר בלוס, אולי התיאורטיקן הכי חשוב של גיל ההתבגרות קרא למשבר גיל ההתבגרות הגל השני של נפרדות ועצמאות. בגיל 6-12 הילד הכניס למרתף את כל התסביכים האדיפליים והסערות הרגשיות כדי שהוא יוכל לשבת וללמוד, ללכת לצופים וכו'. אבל בגיל 12 מופיעים ההורמונים, ואז מתחיל שוב הקונפליקט, הילד מורד כדי להיפרד ובלי היפרדות (מההורה) אין עצמאות.

סמכות הורית והצבת גבולות – האם אתם יודעים איך? בדקו את עצמכם! >>

אבל האם קיימת בכלל "סערת גיל ההתבגרות״?

אבל אז קם ישראלי בשם דניאל עופר ז"ל שחי בארצות הברית והטיל ספק בתיאוריות של אנה פרויד ופיטר בלוס. הוא טען על סמך טיפולים בקליניקה שלו שלא חייבת להיות בהכרח סערת גיל התבגרות. הוא החליט לבצע מחקר גדול של 10,000 נבדקים על בנים בלבד (משום מה…) ומדד איך נראה גיל ההתבגרות שלהם, מהם היחסים עם ההורים ומה מכתיב אצלם את גיל ההתבגרות.

הוא גילה דבר מדהים: אפשר לחלק את המתבגרים לשלוש קבוצות שוות מבחינת גודל:

  1. קבוצת "החננות" – ילדים טובים שעושים מה שאומרים להם והולכים לפי המסלול של לימודים, צבא וכו'. יש להם עדיין מעידות קטנות, כמו למשל לחזור כמה דקות אחרי שאומרים להם – אחרת הם כנראה לא בגיל ההתבגרות…
  2. הקבוצה הכי קיצונית שהרבה פעמים מסתבכת עם החוק, סמים, אלכוהול, יחסי מין לא מבוקרים, רוב הזמן לא בבית הספר, מסתובבים כל מיני מקומות בארץ וכו'… אפילו מנסים להתאבד ולחתוך את עצמם. בקיצור, דרמה אחת גדולה.
  3. קבוצה נוספת שהיא באמצע.

דניאל עופר חשב שאולי יש קשר אל ההורים ומה מאפיין אותם.

ההורים של הילדים בקבוצה הכי קיצונית היו מאוד נוקשים, ממש לא ההורים שלא שמו גבולות ונתנו לילדים שלהם לעשות מה שהם רוצים כמו שאולי חושבים… הרבה עונשים שגורמים למאבקים מאוד קשים. הגבולות הם כמו בטון. ההורים של קבוצת "החננות" ידעו לשים את הגבולות הנכונים וכל השאר היו פחות או יותר באמצע…

התיאוריה הזו כמובן גרמה לזעזוע והפכה את כל התיאוריות הקיימות.

שאלות בחקר גיל ההתבגרות

לאור התיאוריה הזו עולות כמה שאלות חשובות על גיל ההתבגרות שאנחנו צריכים לשאול: האם יש מתבגר "נורמלי", מתי הנורמלי הזה הופך לפתולוגי ומדוע רוב מחלות הנפש וההפרעות הנפשיות פורצות בגיל ההתבגרות?

אי אפשר להספיק על כל השאלות האלו כאן (בהרצאה), אבל כדי לענות על חלקן צריך להבין שבשנים האחרונות הבנו עוד על מה שמפריד בין המוח של הנוער בגיל ההתבגרות ובין המוח של מבוגרים וילדים. חוקר בשם ג'י גיד מארה"ב לקח מאות ילדים, בני נוער ומבוגרים, הכניס אותם ל CT  ו-MRI  והסתכל על המוח שלהם במשך הרבה שנים.

בעקומה שמראה את החומר האפור במוח (שם נמצאות למעשה היכולות שלנו כמו זיכרון ולמידה, הפקת רגשות וכו') רואים שהוא מגיע אל שיא הריכוז שלו בגיל 12 ומשם מתחיל ללכת. התוצאה הזו מוזרה מאוד בהתחשב בעובדה שפעם אמרו לנו שלתאי עצב אין תחליף ותא שמת לא חוזר.

לתהליך הזה של העודף שהולך ויורד קוראים Pruning, גיזום, בדיוק כמו שלא נרצה שעלים צהובים ייקחו חמצן וגלוקוז מהעלים הירוקים, ולכן אנחנו גוזמים אותם. למעשה, מה שהמוח עושה כאן הוא "לגזום" את החומר האפור הלא תקין. באופן נורמלי זה אמור להתרחש החל מהאונה הקדמית ועד לאונה האחורית, אבל התהליך הזה לא מתרחש אצל ילדים שפורצת אצלם סכיזופרניה, מניה דיפרסיה ואצל ילדים אוטיסטים.

זהו הסבר ביולוגי מדוע גיל ההתבגרות יכול להיות כל כך מורכב עם פריצה של פתולוגיות. אבל זה לא הכול: כשמראים לילד בין 12 משהו מפחיד, האמיגדלה, מבנה במוח שאחראי על רגשות ונמצא מאחורי העין, מראה פעילות חזקה. לעומת זאת, בגיל 22, החלק שמראה פעילות הוא האונה הקדמית שאחראית על ה"ברקסים", דיכוי תגובות (אינהיביציות) וחשיבה, אזור יותר מפותח.

למעשה, בגיל ההתבגרות האמיגדלה מגיעה לשיא שלה והאונה הקדמית לא ממש מתפקדת. משם והלאה מתרחש תהליך הפוך והאונה הקדמית תופסת פיקוד. אפשר לראות שזהו גיל שיש בו סיכונים רבים והיום גם בתי משפט מודעים לכך: "מבוגר – צעיר" עד גיל 22 יקבל ענישה פחות חמורה. גם משרד הרישוי מתייחס לנהגים צעירים בגילאים האלו בצורה יותר סלחנית.

לסיום, כמה טיפים חשובים להורים בהצבת גבולות: 

  1. הגבולות שנותנים לבני נוער אמורים להיות "גומי של צמיגים", גמישים. לא רופפים מדי, אבל גם לא גבולות מבטון.
  2. החוכמה היא לאפשר את המרד והנפרדות מצד אחד, אבל מצד שני לא להתנגש בו בעימות חזיתי.
  3. חשוב לשמור על ערוץ פתוח גם כשיש ריב נורא, סביר להניח שנשכח ממנו מחר בבוקר. לא לנתק קשרים.
  4. בשלב הזה אפשר לתקן מערכות יחסים בעייתיות.
  5. ההורה צריך לעזור למתבגר למצוא את הדרך שלו מכיוון שכאשר הוא יימצא אותה הוא גם יירגע.

אל תפחדו להציב גבולות – הנה כמה טיפים נוספים >>

אולי יעניין אותך גם:

עודכן בתאריך: 7 ביוני 2021

דילוג לתוכן