הטיפול הפסיכולוגי אצל שגיא ברגר

בלוג אורח של אמא לילד עם הפרעות טורדניות. גיא (שם בדוי) אובחן כ-OCD. לקריאת הפוסט הקודם, לחצו כאן.

למה חיכינו שנתיים? אין לי סיבה מוצדקת, רק מגוון תירוצים. בעיקר, הרצון של גיא בטיפול כבר דעך. ואם הוא לא מאד רוצה ולי אין מטפל ספציפי מומלץ, קל יותר לא לעשות כלום.

המצב התדרדר והפך לבלתי נסבל

לגיא התחיל OCD קשה שהתבטא בעיקר בצורך בלתי פוסק בנגיעות, ריבוי טקסים, חוסר מנוחה, פחדים, תסכולים, בכי והתפרצויות זעם. גיא נלחץ ממה שקורה לו והלחץ העצים את החרדות עוד יותר. ניסיתי לייצר סדר ושקט בחייו: להקפיד על שעות שינה נכונות, לאזן את התזונה, להוריד שעות מסכים.

חוסר שיתוף הפעולה שלו, קומם אותי והוציא לי את החשק לעזור. נענו, אני ואביו, בין קיצוניות של כעסים ומריבות קשות לבין רגעי חמלה וגוננות. אני לא רוצה לפרט כאן את מצבי הקיצון שעברנו שהביאו אותי להבנה שאנחנו במצב חירום בלתי נסבל. בשורה התחתונה, גיא ניסח את זה: "אני לא יכול לחיות ככה אפילו עוד יום אחד".

אסור לסחוב הרבה שנים של בעיות מבלי לטפל

זה שאנחנו לא יודעים איך ולמי לפנות, זה לא תירוץ להזניח, כי הכל פתיר. יכול להיות שזה ייקח כמה שנים וכמה טיפולים שונים עד שזה יצליח, אבל דוקא בגלל זה חשוב לא לחכות. במקרה שלנו, זה הצליח בנסיון הראשון, וזו אחת הסיבות שהחלטתי לפרסם את הבלוג כולל את שם המטפל.

אספתי המלצות לפסיכולוג טוב: את רובן קיבלתי מחברה רופאת ילדים ואחרות ממטפלים שעובדים איתי. אבל המלצות שלא מבוססות על נסיון אישי, פחות מדברות אליי. בכל מקרה, בדקתי את כולן ובמקביל חיפשתי באינטרנט פסיכולוגים נוספים.

בחרתי את TOP 3 שהתאימו מבחינת תחומי מומחיות, מבחינת גישות טיפוליות שרצינו (CBT, ביו פידבק), מבחינת מיקום ומבחינת התרשמות מהקצת שאפשר להתרשם ברשת, עם מחשבה כל הזמן על גיא ולמי הוא יתחבר. התחלתי משגיא.

מפגש ההיכרות שלנו עם שגיא

נפגשנו עם שגיא בקליניקה שלו בקריית אונו (נדמה לי שהוא מטפל גם בתל אביב), מפגש ראשון להיכרות, בלי הילד. קיוויתי, בעיקר למען בעלי הפרקטי וחסר הסבלנות, שהפגישה תהיה יעילה ועניינית וגם ביקשתי מראש משגיא שכך יהיה.

השיחה היתה נעימה, החיבור נראה לי טוב ונכון. שגיא מדבר בגובה העיניים, מחובר, צנוע ולא מתנשא. העובדה שהוא צעיר נראתה לי חסרון מצד אחד (האם יש לו מספיק שנות נסיון רלוונטי? האם יש לו נסיון אישי מספיק כהורה?) ומצד שני שהוא ודאי לא עייף ולא שחוק וגם שלגיא זה יעשה טוב.

המפגש הראשון של שגיא וגיא

המפגש הראשון עם גיא היה קשה. הוא יצא ממנו בלי מילים. אבל בערב שיתף שנלחץ מאד מהדרך שבה שגיא שיקף לו את מצבו. אמר שההפרעה שולטת בו וחזקה ממנו. גיא בכה בלילה לפני השינה, אבל הרגשתי שהבכי הזה, בניגוד לבכי שהיינו רגילים אליו בתקופה הקשה שלפני, הוא בכי טוב.

הוא הבכי שייתן לו את המוטיבציה לשנות. היה קשה לגיא להגיע למפגש השני אבל היה ברור שהוא כן רוצה לעשות את זה. הרי שגיא רק חיזק אצלו את הצורך. המוטיבציה של גיא לעשות שינוי היתה בשיאה. אין ספק ששגיא לחץ על הכפתורים הנכונים בעוצמה הנכונה.

המשך הטיפול

אין לי מושג איך התנהל הטיפול עצמו. אני יודעת שהוא שילב שיחות, כלים יישומיים להתמודדות עם ההתנהגות הכפייתית, תרגילי נשימה להקלה על חרדה, ביו פידבק וגם הסברים על חרדות ושיעורי בית לתרגול. יותר מזה אני לא יודעת. שגיא התחייב בפני גיא לדיסקרטיות, ועמד בהתחייבות.

גיא סיפר מעט, אבל העיקר מבחינתי היה לראות שמפגישה לפגישה מצב הרוח שלו משתפר, ההתנהגות שלו הופכת אחראית ובוגרת יותר, יש לו יותר חיוניות ואנרגיה טובה ושלווה ושמחת חיים. ובהדרגה, גם ההתנהגות הטורדנית פחתה.

חודשיים מתחילת הטיפול היה לנו ילד מאושר, חרוץ ומשתף פעולה. בעיית הנגיעות ירדה למינימום והן הומרו באיזשהו טיק קל שתוך חודש נעלם גם הוא.

במהלך התקופה, נפגשנו אחת לשבועיים-שלושה עם שגיא להדרכה הורית. חלק מהמפגשים היו הדרכתיים, רובם היו סוג של טיפול: כזה שבו בעיקר אנחנו מספרים והוא שותק או שואל שאלות מכוונות או ממקד או משקף. בכל מפגש כזה יש חלקים שנראים מרוחים וסתמיים אבל יש רגעים של הארה.

למדנו על עצמינו, הבנו טוב יותר את מקור ההתנהגות שלנו, שאלנו וקיבלנו תשובות טובות לגבי התנהלות בסיטואציות שונות, התייעצנו גם לגבי בעיות משפחתיות ובאעיות עם הילדים האחרים. בלי ספק, יצאנו מכל פגישה הורים טובים קצת יותר ומבחינתי, תמיד עם חומר למחשבה ועיבוד.

שמחתי ששגיא פונה יותר לבעלי מאשר אליי, כיון שאני ממילא יותר חזק בתוך זה, עם או בלי שידובבו אותי. הטיפול שיפר מאד את מערכת היחסים והתקשורת בין בעלי לבני, וזה לכשעצמו לדעתי תרם המון לשיפור הכללי בבעיה.

למה הטיפול הצליח

לדעתי החלק החשוב ביותר בהצלחה הוא הרצון של הילד לפתור את הבעיה. בנוסף, האמונה שתצליח לפתור את הבעיה. חשוב שאנחנו ההורים נאמין שאנחנו בידיים טובות ובדרך הנכונה, בשביל שנשדר את זה לילד.

החלק הנוסף הוא כמובן המטפל עצמו והתהליך הטיפולי, החלק הבא הוא השינוי שעושים ההורים בבית בעקבות ההדרכה ההורית והחלק האחרון לדעתי, הוא התשלום הגבוה. כשמשלמים כל כך הרבה, משקיעים. אני מניחה שלא כל הבעיות מאחורינו, אבל אני רגועה שיש טיפול יעיל.

את הבלוג סביב ה-OCD של גיא אני כותבת גם כדי לתעד לעצמי ולסדר את המחשבות, גם כדי לעזור למי שחווה בעיות דומות וגם כדי לפרגן לכל מי שעוזר לנו בדרך. אמשיך לכתוב כאן אודות הטיפולים וההתמודדויות בהמשך.

לכל שאלה או התייעצות, ניתן לפנות אל שגיא ברגר כאן.