פרופ' יורם יובל: כך תתמודדו עם טנטרום

קרדיטים לסרטון: חדשות הבוקר עם ניב רסקין – תוכניות קשת, ערוץ היוטיוב של פרופ' יורם יובל.

סיכום הסרטון

ההורים שלנו לא היו צריכים לדעת איך להתמודד עם התקפי זעם של ילדים (טנטרום): כאשר הדברים היו יוצאים משליטה, הם היו נותנים "פליק" והכול הסתדר. מאיתנו לקחו את הדבר הזה ובצדק. אבל השאירו אותנו בלי הכלים להתמודד איתו.

מתי הזמן הנכון להתמודד עם טנטרום אצל ילדים?

מה שאני אנסה עכשיו זה לתת את הכלים הכי טובים שיש למדעי ההתנהגות להתמודד עם הדבר הזה. לפני שנדבר על איך מתמודדים עם טנטרום, בואו נדבר על המתי.

לרוב ההורים יהיו שלוש אפשרויות, איזו מהן רלוונטיות?

א.לפני הסערה

ב.בלב הסערה

ג.אחרי הסערה

התשובה המפתיעה היא א' או ג', אבל לא ב'.

צריך להכין את זה מראש וללמד ילדים איך לריב: הכנת העורף למצב חירום, להכין את התשתית ואת הילד.

אבל גם השלב השלישי של מה עושים אחרי התפרצות הזעם הוא שלב מאוד חשוב ואנחנו לא מתייחסים אליו מספיק:

כולנו רוצים לגדל ילדים מוצלחים, מאושרים ומוכשרים. איך אנחנו עושים את זה? היום אנחנו יודעים שצריך לתרגל: אם הילד רוצה להיות כוכב ג'ודו או לנגן על פסנתר, או מה שזה לא יהיה… צריך תרגול ותרגול ותרגול. אותו דבר כאן.

איך מלמדים ילד להיות טוב במצבים של אי הסכמה, קונפליקטים וניהול ריבים?

אחרי הכול ניהול קונפליקטים זה חלק מהחיים. גם את זה צריך לתרגל, זה בדיוק כמו ג'ודו או לימוד פסנתר. פתרון מחלוקות זה דבר שילד צריך ללמוד כמו שהוא לומד כל דבר. המקום ללמוד את זה הוא מאיתנו בבית כי מאיתנו הוא לומד ואנחנו רוצים שהוא ילמד מאיתנו ולא מהילד הכי בריון בכיתה…

נתחיל בשלב ה"לפני" – בואו נדבר על זה ונדבר על זה ונדבר…

דווקא עכשיו כשהכול בסדר והכול נפלא לשבת ולדבר על זה. למשל, בחופש כשיש לנו הרבה זמן איכות איתם. צריך לשאול את הילד "אתה זוכר מה קורה כשאנחנו רבים? כשאתה רוצה דבר אחד ומישהו אחר, החבר שלך או אני רוצה משהו אחר ואנחנו לא מסכימים?".

מה קורה אז? ילדים בדרך כלל יאהבו לדבר על הנושא הזה, לתת דוגמאות. זה דבר שנמצא בחיים של כולנו. אז מדברים איתם על הדבר הזה ואנחנו נרצה לעשות סוויצ' מחשבתי גם אצלנו: במקום אסון, צריך להתייחס אל זה בתור חלק מהחיים. להסביר לו שהדבר הזה שהוא כל כך מפחד ממנו ונתפס אצלו ואצלנו בתור אירוע שלילי, זו בעצם הזדמנות לשינוי.

אם אני צריך לדבר על המסר, אז כל ריב הוא בעצם בעיה שממתינה לפתרון. אנחנו צריכים להסביר לילד שזו תקשורת אנושית נורמלית: אנשים רוצים דברים שונים ומדי פעם זה מתנגש. האתגר של הילד הוא להימנע מהדבר הזה, לא לפתור את זה לגמרי, כי זה דבר בלתי נמנע בכל מקום שבו חיים אנשים ורוצים דברים שונים. המטרה היא לדעת לנהל את זה.

המסר שאנחנו צריכים לתת לילד הוא עוד בזמן הרגיעה כשהכול בסדר הוא "יש לך כוח לפתור בעיות, אבל זה לא פשוט וזה לא קל: תצטרך להקדיש לזה הרבה מאמץ, הרבה מחשבה והרבה התבוננות. אתה תצטרך גם לתת כדי שתוכל לקחת ואתה תצטרך גם לוותר כדי שיוותרו לך.

ואז מגיע רגע האמת!

זה תמיד קורה וזה תמיד קורה ברגע הכי פחות מתאים. נתקענו! גם אני רוצה וטאם ובום… ואז מה לעשות כשהברזל חם?

מי מאיתנו לא מכיר את הילד ששוכב על הרצפה בסופר ומתחיל לצרוח. ישר מתחיל לרוץ בראש שעכשיו כולם חושבים שאולי אני אמא רעה ואני באמת אמא רעה… וכולי וכולי. אז דבר ראשון: זה טבעי, לא להתרגש.

אנחנו רוצים שזה ייגמר הכי מהר שאפשר. אז אנחנו עלולים לעשות כל מיני דברים לא שקולים: או להיות יותר מדי קשוחים או להיכנע ולוותר, לשתוק רק כדי שכבר יפסק הביזיון הזה. אני אומר לכם שלא זאת הדרך.

הדבר הראשון שצריך לעשות אחרי שקורה דבר כזה הוא להירגע.

אחר כך אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה מין סוג של טנטרום לפנינו. יש שני סוגים, ושני הסוגים האלו מחייבים התייחסות שונה:

1. טנטרום של הצפה (Meltdown Tantrums): הילד מוצף ובוכה
2. טנטרום דרמטי (Dramatic Tantrums). זה טנטרום שבא לעשות עבודה: "אני רוצה את הביצת קינדר, את לא רוצה לתת לי את הביצת קינדר, בואי נעשה "תאקל" ונראה מה יהיה.

שלושת הדברים שחשוב לא לעשות בזמן טנטרום:

1. לא לברוח
2. לא להיכנע לסחטנות
3. לא להיסחף

מה כן?

דבר ראשון לשאול את עצמנו כשזה קורה: האם אני ערוך או ערוכה להתמודד עם זה עכשיו? אם לא, בואו ניקח פסק זמן לעצמנו ונוודא שאנחנו בשליטה. רק אז נפעל.

יש דברים שטוב לעשות בטנטרום של הצפה, כשהילד בוכה ומוצף רגשית בעצמו והוא לא תכנן את זה…

אנחנו צריכים לתת לו דוגמה אישית איך להירגע.

כמו שאמרתי, בשלב של ה"לפני" אנחנו יוצרים את התשתית, מאמנים את הילד, ממש, ועכשיו אנחנו צריכים לקצור את הפירות. למשל, לקחת נשימה עמוקה, לספור בלב עד עשר. לוקחים זמן להירגע במקום פרטי ושקט. הדברים האלו יכולים לעזור גם לילדים גדולים יותר, כולל מתבגרים.

לילדים קטנים יותר שלהם אנחנו לא יכולים להסביר את הדברים האלו, אנחנו צריכים להציע משהו קל יותר שמפזר את המתח: "אולי תצייר ציור שמראה כמה אתה כועס עלי, אולי תשטוף פנים, אולי ניכנס למטבח ונשתה משהו", כן…

אבל אם זה לא עוזר ומדובר בטנטרום מהסוג השני, זה הזמן שלנו להיות "עריץ נאור": לא עריץ חשוך ואכזרי, אבל גם לא לפלף חסר עמוד שדרה.

אם הדבר הזה ממשיך, זה לא לדבר יותר מדי כשהילד עכשיו על הרצפה של הסופר… אלא לקחת אותו כמו שהוא, להחזיק אותו איתנו ולשים אותו במקום שבו יהיה לנו יותר קל לטפל בסיטואציה ואז להתיישב לידו ולא לעשות שום דבר.

הדרך לטפל בטנטרום כזה בזמן אמיתי היא לא משא ומתן. זה לא ניסיון לפתרון. זו נוכחות שקטה ובטוחה.

מה שאנחנו צריכים לעשות כשאנחנו מבינים שהילד הוא לא בר ויסות והוא צועק זה לקחת צעד אחורה ולא לברוח. אני אומר שוב פעם: אסור לברוח.

"אם את לא מפסיקה, עכשיו אני הולכת" זה לא טוב כי הילד לא צריך להרגיש שדווקא בזמן הכי קשה נוטשים אותו. הוא צריך להרגיש שאני כאן. רק צריך להישאר ולדאוג שלא יהיו הרוגים ופצועים ולהימנע מתגובת היתר.

לא לנהל משא ומתן בזמן שיורים עלינו. כשהם גומרים לירות, חוזרים.

אחרי הסערה

פה מגיע החלק הכי חשוב: מה עושים אחרי כשזה עבר? אנחנו נשארים וממשיכים להיות שם עד שזה נרגע.

אחרי שעתיים או באותו ערב אנחנו נעשה תחקיר. נדבר איתם על מה שהיה ונעזור להם להבין את מה שקרה בטנטרום,  fury of mind. להבין איך חושב הראש של האחר, לדבר על התאקל, איך את הרגשת, איך אני הרגשתי, מה היה…

ילדים, כמו כולם, צריכים להבין מה חושב השני.

לסיכום: בזמן אמת, במהלך התפרצות הזעם, רק להיות שם. ולאחר מכן כשחלפה הסערה, לעשות תחקיר כדי שבסופו של דבר הילד יבין את האחר ויוכל להירגע.