שמי יורם ראובני, אני מנהל את מרכז אתרוג. עוסק בטיפול פסיכולוגי מעל 20 שנה. למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, באוניברסיטת בן גוריון. תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. למדתי טיפול קבוצתי, פסיכותרפיה פסיכודינמית, פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. לבסוף עברתי הכשרה בטיפול דינאמי מואץ שהיא שיטת טיפול פסיכולוגי ממוקדת ועוצמתית.
הרקע הזה רלוונטי לבסיס המקצועי עליו אני מתבסס כאחראי על מתן תשובות לשאלות שלכם.
אני לא מצליח להפסיק לשקר לחברה שלי לגבי דברים. היא עלתה על זה בכמה מצבים שאני משקר, ויש לנו מריבות על כך. אני אוהב אותה ולא רוצה שנפרד אבל אני לא מצליח להפסיק עם השקרים. לדוגמה, היא שואלת אותי אם התקלחתי או צחצחתי שיניים ואני אומר כן. למרות שזה לא נכון. זאת רק דוגמה קטנה. היא ממש כועסת עלי אומרת שאני שקרו פתולוגי ומאיימת שתיפרד ממני. למה זה קורה לי למרות שאני לא רוצה לשקר ואיך אפשר להפסיק את זה? אני לא רוצה שנפרד.
שקרים חסרי שליטה יכולים לנבוע מכמה סיבות. ממה שכתבת ומהדוגמה הטובה שתיארת, אני מתרשם כי הקשר עם החברה מאוד חשוב לך. סיכוי טוב כי השקר האוטומטי וחסר השליטה נועד כדי להגן על הקשר אך בפועל עושה הפוך. אני יכול לדמיין כי אצלך בפנים פועל מנגנון שחושב שאם תבוא עם האמת, האוטנטיות והצרכים האמיתיים שלך תזכה לתגובה שלילת וזה יסכן את הקרבה שלכם ואת הרצון שלה להיות איתך. מאחר ואתה לא רוצה להינטש אתה מוותר על עצמך ומיפה את הדברים כדי שיהיו נעימים לה ושהיא תרצה אותך.
המנגנון הזה אוטומטי וחסר שליטה וקשה לך להפסיק למרות שזה מזיק לקשר מכיוון שמתישהו בעברך, כנראה בילדות מול דמות משמעותית כמו הורה, הבנת שאם תהיה עצמך (למשל כועס, עצוב או אפילו שמח), ההורה (אבא או אימא או שניהם), יגיבו בביקורת, התרחקות. לא יכולת להרשות זאת לכן ויתרת על מה שאתה צריך, הסתרת את מה שאתה מרגיש והתנהגת באופן שישאיר את ההורה קרוב אלייך. למשל שקר יכול להיות פתרון טוב כדי שההורה יישאר איתך חייכן ומקבל.
מאחר והמנגנון הזה עובד מהילדות והוא חלק מהאופי שלך הוא חסר שליטה. החדשות הטובות הן שאפשר לשנות אופי ואפשר ללמד אותך שמה שאתה בפנים זה בסדר וטוב לא צריך להסתיר. את זה אפשר לעשות בתוך תהליך של ייעוץ פסיכולוגי. המטפל או המטפלת יבקשו ממך להתחיל לתרגל וללמוד מה האמת הפנימית ואיך לייצג אותה בחוץ.
בדרך כלל טיפול יעיל עובר דרך שלב שהפסיכולוג או הפסיכותרפיסטית מזהים שגם מולם את מרצה ולא נותן לעצמך מקום. הם ישקפו את זה ובטיפול יעיל יפעילו עלייך לחץ להיות אוטנטי. ברגע שזה יקרה בזמן אמת בטיפול תראה שזה אפשרי ומקדם את הקשר והתקשורת גם עם המטפלת וגם מחוץ לטיפול. הדבר אינו פשוט כמו שזה נשמע מכיוון שהשקר והביטול העצמי טבוע בך עמוק. אך טיפול מקצועי ידע להעביר אותך דרך ההגנות והחרדות לגילוי העצמי הפנימי ולשימוש יעיל בו.
מקווה שמשהו בתשובה שלי עונה לך. אתה מוזמן לשתף אותי בהשפעה של התשובה שלי עלייך.
שלום, אני אם חד הורית לילד בגיל 10, בכיתה ד'. אני גרה באזור חדרה. אביו של הילד גר באזור אחר סמוך לנתניה. בחופשה החל הילד ללון אצל אביו פעמיים בשבוע. אני חוששת כי ההתנהלות בין שני בתים מזיקה לילד. זאת במיוחד עתה כשהוא חוזר ללימודים. מבחינת האב, אם הבן לא ישן אצלו פעמיים בשבוע, אז הוא לא ייפגש עימו כלל. מה עליי לעשות?
התנהלות בריאה של הילד בין שני הבתים היא המפתח של הסוגיה. לילדך ישנם שני הורים ועליו למצוא את הדרך להצליח להתמודד עם המצב החדש של שני בתים ואולי גם ליהנות מהיתרונות. מאחר ומדובר בילד הוא צריך את עזרת ההורים על מנת להתנהל נכון.
ראשית, חשוב כי המעבר בין הבית שלך לבית של אביו, יעשה בתאום והסכמה תוך הבנה ביניכם ההורים. האם אפשר לקיים שיחה בינך לבין אב הילד, סביב מה הכי נכון לילד לגבי עניין בית הספר. אם תוכלי להעלות את החשש שלך כי הביקורים באמצע השבוע עשויים לפגוע בתפקוד בכיתה. בשיחה חיובית ביניכם, אפשר לחשוב על פתרון שייתן מענה גם לצורך של האב לראות את בנו.
זוגות רבים אשר נפרדו ממשיכים להתכתש גם לאחר מכן ואז הילדים נפגעים מאוד. כאן צריך לגלות בגרות, להניח למשקעי העבר ולחשוב על טובת הילד.
לגוף שאלתך, במידה והביקורים אצל האב נחווים אצל הילד כדבר חיובי, ואינם מוספים עומס רגשי ובנוסף האב מחזיר את הילד בשעות הערב המוקדמות כך שיש זמן להתארגן ולישון, אני לא רואה בעיה.
שלום ותודה על האפשרות לקבל יעוץ. אני גרה באזור עמק חפר. אימא לילד בן כמעט שש והוא יעלה לכיתה א'. הוא חכם ומבין כל דבר. גם הגננת אמרה שהוא מתאים לכיתה א', אבל הוא לא מצליח לקום ולהתלבש לבד בזמן ולעשות את מה שצריך בבוקר. הכל לוקח לו המון זמן ואם אני לא אומרת לו מה לעשות זה יכול לקחת שעות. מה עושים?
מדברייך ניתן לראות כי בנך מבין את מה שהוא לומד, אבל מתקשה ליזום פעילות שלא מונחית. ראשית, צריך לבדוק אם באמת בנך מכיר את השלבים של הקימה בבוקר – מה סדר הדברים ואיך עושים כל פעולה. שנית, יכול להיות שבנך מתקשה לבחור – למשל את הבגדים. לכן, כל מה שניתן להכין ערב קודם – כדאי לשים ליד המיטה.
לא ברור מדברייך אם הוא מתקשה רק בלבוש, או גם בצחצוח שיניים, הליכה עצמאית לשירותים, בארוחת הבוקר וארגון התיק ליציאה לגן. יתכן כי הוא מתקשה ברצף עצמו. במקרים כאלו, אם הוא לא זוכר את הרצף אבל יודע לבצע את הפעילות הטכנית, מדובר על קושי בהתארגנות.
לצורך התארגנות יעילה אפשר להשתמש ב"סרגל התארגנות" שמסייע לדעת מה עושים באיזה שלב. אפשר להכין סרגל כזה לבד בבית – יוצרים פס בריסטול ועליו מציירים את כל הפעולות לפי הסדר. כדאי לסמן כל פעילות בצבע אחר.
הבת שלי כמעט בת שנה. אנחנו גרים בפרדס חנה. השבוע היא חזרה לפעוטון אליו רשמתי אותה לפני חודשיים. אני לא רגועה לגבי הטיפול אותו היא מקבלת. מצד אחד הגננת נחמדה וחמה ומצד שני לך תדע מה קורה שם בגן. האם כדאי להעביר את בתי לגן עם מצלמות אינטרנט?
אני בהחלט מבין את החשש שלך, במיוחד לאור הדיווחים בתקשורת. מנגד רובן של הגננות מטפלות היטב בילדינו. לגופה של השאלה, אין אני חושב שמצלמת אינטרנט מהווה פתרון הולם. המצלמה אינה מבטיחה טיפול מסור ואוהב יותר לבתך. המצלמה עלולה להפוך את הגננת לשחקנית שמרצה את ההורים ואינה מתרכזת בצרכים האמיתיים של הפעוטות. בנוסף ישנו קושי הקשור לפרטיות של הילדים האחרים בגן. לבסוף, חיוני שבשעות הגן תתפני את לעיסוקייך ולא תהי מוטרדת בעבודות בילוש ופיקוח.
ישנן דרכים אחרות להרגיע את דאגותייך: כדאי להתעניין במה עבר על הבת שלך בגן, מידי יום. במידה והגננת מפגינה ידע בדברים קטנים ורואה את המיוחד בבתך הרי זה סימן חיובי לטיפול מסור.
בחני האם בתך מאושרת בגן, האם היא ניגשת בקלות וברצון לצוות הגן לבקש עזרה/חיבוק, או תוך כדי משחק. האם היא שמחה וחיונית כשהיא נפרדת וכאשר את מגיעה לאסוף אותה. החשוב מכל לפתרון בעיית האמון הוא ליזום שיחה עם הגננת על מה שמטריד אותך.
שלום רב, ותודה על האפשרות להתייעץ. במהלך החופש הגדול היה בני, בן ה-13, רוב הזמן בבית ולא נפגש עם חברים. זאת למרות ניסיונות מצדו ליצור קשר עם ילדים מכיתתו. אחד מהם אף אמר לו מפורשות שהוא לא רוצה להיות יותר חבר שלו. גם בבית הספר היסודי היו לו קשיים חברתיים. חשוב לציין שמדובר בילד טוב ומוכשר, ואני מודאגת מאד. אני מאוד מעוניינת לקבל יעוץ וכלים לעזור לבני.
אני מסכים איתך כי יחסים חברתיים תקינים, חשובים מאוד לרווחתו של בנך מטעמים רבים. אפשרות אחת לעזור לבנך, הנה פיתוח כישורים ספורטיביים דבר שיזכה אותו בנקודות זכות בקרב בני גילו. מעבר לכך אני מציע לבחון את הקושי של בנך יותר לעומק. האם ישנם אחים נוספים בבית, כיצד מערכת היחסים עמם?
ישנם מקרים בהם ההורים תורמים למצבו החברתי הבעייתי של בנם. למשל מקרים בהם ההורים מגוננים על ילדם יתר על המידה מפני החברה ואז הילד מפנים את חששות ההורים והם אלו המחשקים אותו חברתית. ניתן להיעזר בטיפול רגשי לנער אשר במהלכו המטפל והנער חוברים על מנת לחקור את הבעיה ולחשוב על דרכי התקדמות.
הניסיון שלנו מלמד על אחוזי הצלחה גבוהים מאוד בפתרון קושי חברתי באמצעות טיפול, פרטני או קבוצתי. בדרך כלל המטפל פוגש גם את ההורים בכדי להדריכם ולתפור להם את הכלים אשר מתאימים למשפחתם.
אני אימא לשלושה ילדים, בגילאים שנתיים, חמש ותשע. בתקופה האחרונה אני מרגישה שהילדים שלי לא מקשיבים לי, ויכוחים ועימותים לגבי כל משימה פשוטה במהלך היום. היום שלי איתם רצוף מאבקי כח וריבים. אני חשה חוסר אונים מול הילדים. ניסיתי פרסים, ניסיתי עונשים ובכל זאת ילדיי לא מקשיבים לי, האם יש לכך פתרון?
אכן תפקיד ההורה אינו תפקיד פשוט. אני חושב שמלאכת ההורות אינה קלה יותר או מורכבת פחות ממלאכתו של רופא, מהנדס או אדריכל. לעיתים אף קל יותר בתפקידים אחרים מאחר והם מלווים בהכשרה והדרכה ודורשים פחות עומס רגשי. לעומת זאת, לא כל הורה מעשיר את עצמו בקורס או סדנה בתחום ההורות.
לגבי תחושת חוסר האונים שאת מתארת אני מבין כי הקושי נובע מהרגשת איבוד השליטה על ניהול הבית. מניין נובע חוסר האונים? האם מקושי שלך להיות אסרטיבית מול ילדייך, או בשל עומס מטלות ולחץ בו את שרויה.
לעיתים אנחנו לא עושים את החיבור בין השפעת תחומים שונים בחיינו האחד על השני. הבנת הסיבות לחוסר האונים הם חצי הדרך לפתרון.
שנית, את מציינת כי לאחרונה המצב הפך קשה. כדאי לבחון מה השתנה לאחרונה. האם שינוי במקום העבודה או מחלה של אחד מהאנשים הקרובים לך. קיים פתרון לתחושות הקשות שאת מתארת, דרך הפחתת הלחץ והעומס שככל הנראה מציף אותך או דרך קבלת יעוץ והדרכת הורים.
אני נשואה מזה 5 שנים, ויש לנו 2 ילדים, הקטנה בת שנה והבכור בגיל 5. בעלי הוא איש היי-טק שמגיע הביתה בערב. קשה לי. מצד אחד אני מעריכה את בעלי ושמחה על כך שאני יכולה להתפנות לגדל את ילדנו, מצד שני אני מוצאת את עצמי בודדה בבית, רודפת אחרי הטיטולים והבקבוקים. האם כך מרגישות רוב האימהות במצבי ואני צריכה לקבל את זה?
יכולתך לבטא את תחושותייך והדרך בה את מתארת את הקושי שלך מלמדים כי יש בך חוכמה רגשית. אני רואה בחיוב את רצונך לשפר את איכות חייך. לאורך השנים אני מלווה אמהות ואבות בקבוצות הורות ובמפגשים פרטניים ותחושות כמו שלך מאפיינות הורים נוספים. הרגעים הנפלאים הם כאשר אני עד להצלחה של המשתתפים.
אני מציע לך למצוא את הזמן לדאוג לעצמך: לצאת מהבית ולעשות דברים שאת אוהבת, בלי הילדים. אפשר למצוא שמרטפית טובה ולהתחיל חוג קרמיקה, אירובי או לבלות עם חברות בבית קפה. אני מאמין כי אימא ובת זוג טובה היא ראשית כל אשה שטוב לה. לפיכך מומלץ כי תדאגי לעצמך ל "מילוי מצברים".
בנוסף, אני ממליץ כי תשתפי את בעלך בתחושותייך. המפתח הוא לא להאשים, אלא לתאר את רגשותייך ואת הקושי. במידה ותהיו שותפים למצוקה כך גם תהיו שותפים לפתרון.
אני פרוד מאשתי מזה 6 שנים, יש לנו ילד משותף בן 13, החי עם אימו. הילד שלי "חנון", הוא לא יודע לעמוד על שלו, הוא וותרן. הכי כואב לי, זה לראות שגם עם החברים שלו הוא תמיד מוותר. אני לא יודע אם אפשר לשנות אופי כזה. מה אני יכול לעשות?
אני מאמין כי בני אדם יכולים לשנות דפוסים ונטיות אופי גם בגילאים מבוגרים יותר ובטח נכון הדבר לגבי נער בגיל 13. ראשית, כדאי שלא תקבע את הבן שלך בתגיות כמו "חנון" לא רק מבחינה סמנטית. רוצה לומר כי במפגשים שלכם יחד נסה לתפוס את הרגעים בהם הוא מבטא מעט אסרטיביות ורצון משלו וחזק אותו "מכל הלב".
מילותיך והיכולת שלך לראות את הרגעים בהם הוא מגלה אסרטיביות חשובות מאוד לדימוי העצמי שלו וגם ליכולות שלו להיות בטוח בעצמו יותר. האם כשאתם מבלים יחד – גם אז בנך נוהג לוותר ולרצות אותך? נסה לאפשר לו להביע את רצונותיו, הראה לו כי יש מקום לצרכים שלו והיה גמיש.
את החוויה איתך הוא יוכל להעתיק ליחסים עם בני גילו. לבסוף, אם תמצא זאת מתאים, אתה יכול לרשום אותו לחוג לשיפור המיומנויות החברתיות לילדים. שם יוכל ללמוד ולהתנסות בתוך קבוצה מודרכת.
בני בן ה-12 החל השנה את לימודיו בכיתה ז' בחטיבת הביניים. בני ילד נבון, ומקובל על חבריו. בלימודים הוא מתקשה ונראה כי אינו ממצה את יכולותיו. במבחנים השונים בבית הספר היסודי למרות שלמד והשקיע, ציוניו היו נמוכים. קיימים גם קשיים בהתארגנות, נטיה לשכוח דברים בסיסיים, עד היום צריך עזרה בארגון המערכת. במבחנים אין שום קשר בין מה שרצה להגיד לבין מה שכתב ובכלל לא מבינים אותו. אני חוששת שבמעבר לחטיבת ביניים מצבו עוד יחמיר לנוכח הדרישות הגדלות. שמעתי כי ישנה אפשרות להקלות במבחנים, כיצד עושים זאת? למי לפנות?
לפי תיאורך עולות מספר נקודות. ראשית, המעבר לחטיבת ביניים אכן מעורר חששות רבים מצד הילדים וההורים. המסגרת הגדולה, הקושי ההולך ומתגבר של רמת הלימוד, הסתגלות חברתית וכו'. חששות אלה מועצמים כאשר נתגלו קשיים עוד בבי"ס היסודי.
לגבי המקרה הפרטי של בנך, לא ציינת האם עבר אבחון או בירורים כלשהם לבדיקת מקור הקשיים. במידה ולא עבר אבחון, חשוב לערוך אבחון פסיכודידקטי רב תחומי על מנת להבין מהו מקור הקשיים: רגשי? תפקוד לימודי? לקויות למידה? בעיות קשב וריכוז? האבחון צריך להתבצע ע"י פסיכולוג מומחה הרשום בפנקס הפסיכולוגים ובעל ניסיון וידע בתחום לקויות הלמידה.
לאחר מיפוי הקשיים ניתן לתת המלצות לגבי המשך טיפול והקלות במבחנים אם נדרש. ההקלות ניתנות לילדים עם לקויות למידה על בסיס אורגני לפי סוג הלקות, חומרתה והיקפה. ביה"ס מחוייב ליישם המלצות אשר נכתבו ע"י גורם מוסמך זה.
לבני בן ה-9 יש קושי רב להסתדר בבית הספר. עוד בשנה שעברה מורים התלוננו על כך שמתחצף ואינו מקשיב, והיו בנוסף מקרים בהם הואשם באלימות כלפי חברים בכיתה. השנה נראה שאין שיפור. יועצת בית הספר המליצה על טיפול פסיכולוגי. אני זוכר שגם אני בגיל הזה הייתי קצת "מופרע" אבל בסוף זה הסתדר בלי טיפולים ובלי פסיכולוגים. מה דעתכם?
לפני 30 שנה הסתדרנו מצוין בלי מזגן באוטו, אתה יכול לתאר לעצמך כיום לעבור את הקיץ בלי מיזוג? טלפון נייד לא היה לאיש, האם כיום תוכל לדמיין חיי משפחה ללא הזמינות התמידית בטלפון נייד? אכן, הקדמה מאפשרת לבני אדם איכות חיים גבוהה יותר וכך גם האפשרות להשתמש בייעוץ מקצועי.
מעבר לכך, למרות הגנטיקה – הרי שבנך שונה ממך, וכך גם הסיבות לקשייו בבית הספר. למעשה ההבנה של הסיבות להתנהגותו בבית הספר היא המפתח לשיפור. יתכן ובנך מאופיין בסף תסכול נמוך, ומתקשה בקשב וריכוז. יתכן וישנם קשיים רגשיים המבוטאים בבעיות התנהגות. במקרים כאלו בהחלט מומלץ להיעזר באיש מקצוע מוסמך ומנוסה.
מעבר לאפקט הצפוי על השתלבותו בלימודים ובביה"ס, הטיפול בוודאי גם יקל על בנך אשר בוודאי מתחבט בשאלות קשות עבורו כגון מקומו בביה"ס ומשמעות היותו הילד המפריע.
אני נשואה מזה 5 שנים, בני בן ה-3 לומד בגן פרטי. הגננת סיפרה לי השבוע כי ילדי נראה מתוח ולא רגוע במהלך היום, ופורץ בבכי כאשר אינו מקבל את מבוקשו. אלו התנהגויות אשר לא היו בשנה שעברה. הגננת שאלה אותי אם יש שינויים במשפחה, או דברים מיוחדים. אמרתי לה כי אין שום דבר מיוחד, מכיוון שהרגשתי לא נח לשתף אותה. האמת היא כי לאחרונה היחסים ביני לבין בעלי החמירו מאוד, וישנן מריבות אשר הילד עד להן. האם יש אפשרות לטפל ע"י פסיכולוג בילד בן כמעט שלוש? או הוא צעיר מדי? האם זה יעזור?
את מתארת מציאות לא קלה עבור בנך. יתכן מאוד כי ילדך מגיב למריבות ולמתחים בינך לבין בעלך. עבור ילד כה צעיר ההורים הם העולם כולו, הם הבסיס לתחושת ביטחון. מריבות בין ההורים, במיוחד אם הן מלוות בהרמת קול וכד', נחוות על ידי הילד כרעידת אדמה רגשית.
לשאלתך, ניתן להפנות את הילד לטיפול, אשר יסייע לו להתמודד עם המצב ויפחית את החרדה שכנראה הוא מצוי בה. הטיפול יהיה יעיל במיוחד כאשר אתם ההורים תגיעו במקביל לפגישות של הדרכה עם המטפל. בראיה כוללת על שאלתך אני חושב כי נבון יהיה כי ראשית השתדלו לנהל את המריבות ביניכם בנפרד מהילדים. שנית, בדקו עם עצמכם איך אפשר להחזיר את מערכת היחסים לפסים של הבנה, התחשבות ודיאלוג. במידה והשיחות מסתיימות שוב במריבות ואין התקדמות אני ממליץ להיעזר בייעוץ זוגי.
שלום רב, אני אם לשלושה ילדים ומורה בבית ספר. בעבודתי אני נחשבת למורה אסרטיבית שיודעת לחנך ולעמוד בפני כיתה. לעומת זאת בבית אני מאוד מתקשה מול הילדים הפרטיים שלי. ישנם כל הזמן ויכוחים ומאבקים, כמעט על כל דבר שאני מבקשת מהם. אני נוהגת לא לוותר ואף להשתמש בעונשים חינוכיים, אך עדיין מידי יום מתחדשים המאבקים. יש לכם פתרון?
ניתן היה לחשוב כי אם מורה יודע להתנהג בצורה אסרטיבית עם 30 תלמידים אז בוודאי עם ילדיו יוכל להציב גבולות, אך כפי ששמת לב מערך הכוחות המשפעים על מורה בכיתה שונה מזה הנמצא בביתו. בכיתה את המורה ובבית את האימא.
משאלתך עולה כי ישנם מאבקי כח בינך לבין הילדים. יתכן ואת מנסה להראות לילדים שאת יותר חזקה מהם ומאידך הם מנסים להראות לך שהם לא נכנעים. אני ממליץ לנסות ולשנות את האווירה של הצבת הגבולות בבית להתרחק ממונחים של כח ושליטה.
איך עושים זאת?
תחילה יש לקבל את ההתנגדות של הילד כנדבך חיובי בהתפתחות אישיותו. אולי היה לנו ההורים נח יותר כשהילד ממושמע ומבצע את כל דרישתנו, אולם בטווח הארוך אותו ילד עלול להפוך לאדם מרצה, "חסר חוט שידרה" ולא אסרטיבי. אני ממליץ בחום להשתמש בתוצאות הגיוניות במקום ענישה, בכדי לצאת ממאבקי הכח.
כלומר, לומר לילד אשר אינו מקבל את דרישת ההורים – כי ישנה תוצאה לכך שאינו מסדר את החדר (או כל דבר אחר), והתוצאה היא שלא יוכל לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב (או תוצאה הגיונית אחרת). כרגע הבחירה נתונה בידו. ויש לאפשר לו לבחור. זאת אומרת שמבחינתך זה ממש בסדר אם יבחר לא לראות טלוויזיה, מכיוון שלמחרת החדר כבר יהיה מסודר. תתפלאי לגלות כמה יעיל ונוח לנהוג בדרך זו!
בני בן 9 ויש לו בעיה עם התארגנות. לבית הספר הוא לוקח את כל המערכת השבועית כדי שלא יצטרך לעשות מערכת במהלך השבוע ולא ישכח מחברת או ספר. כמו כן הוא הספיק לשכוח בבית הספר כבר 2 קפוצונים ו 2 סווצירים. כלי כתיבה צריך לספק לו מדי שבוע. במבחנים הוא מאבד נקודות משום שלא קרא את ההוראה כמו שצריך. במהלך השנים שיתפתי את המורים בחששות שלי והם אמרו לי, "תניחי לו, הוא תלמיד נבון וחרוץ ובעייתו לא מפריעה להישגיו הלימודיים". אני פניתי לייעוץ והומלץ להפנותו למרפאה בעיסוק. מה אני בתור אמא יכולה לעזור לבני?
אמא יקרה. שאלתך מובנת. נכון, כשהילד לומד טוב אזי מערכת החינוך רגועה יותר, אך אני מבינה את הקושי כאם לראות כמה קשה לו להסתדר ביום-יום בדברים שלנו נראים פשוטים. לילד עם קושי בהתארגנות, או מוסחות, או התנהגות כפי שאת מתארת – קשה מאד לשים לב לסדר, לרצף ולזיכרון של כל הפרטים יחד. הוא באמת מצא דרך – אמנם לא יעילה אבל עובדת עד כה, להתמודד כפי יכולתו עם הקושי להתארגן.
רצוי שמרפאה בעיסוק באמת תראה את הילד (שימי לב כי אחרי גיל 9 שנים הוא אינו זכאי לכך מקופת החולים ולכן עלייך לצמוא מישהי שמכירה את תחום ההתארגנות ועובדת פרטי). לאחר האבחון תוכל "לשים את האצבע" על מוקד הבעיה. לא תמיד מה שנראה לנו כקשיי התארגנות הוא אכן כזה. (לפעמים אלו קשיים בקשב ובריכוז, לפעמים מוסחות על רקע משהו שמטריד את הילד ועוד. צריך לעשות אבחנה מבדלת בין המקרים).
בכל מקרה, אם הקושי הוא אכן רק מה שתיארת, יכול להיות שבהתחלה כדאי לעזור לו על ידי טבלאות מפורטות לכל יום – החל משעות בהן הוא קם, עושה את פעילויות הבוקר (רחצה, לבוש, אכילה) לוקח את הילקוט שאתמול הכין בו את הדברים לפי הרשום ביומן, ואז יוצא לכיתה. שם, אפשר להעזר בטבלאות של "מה צריך להיות על השולחן בשיעור" ו "מה צריך לוודא שיש בתיק לפני שהולכים הביתה". כמו כן, בימים שלוקחים סוודר, מעיל או כל דבר שאפשר להשאיר (בגדי התעמלות, חפץ מהבית), לעשות סימן על היד שיזכיר להחזיר אותו, או לרשום ביומן. אם יש לו טלפון סלולרי אפשר להכניס תזכורת שבסוף היום תזמזם לו. אם אין – אפשר לבקש מהמורה להזכיר לו להסתכל ביומן או על היד כדי לדעת מה עליו לעשות היום.
דבר נוסף, אם קשה לו להתארגן בשעות הבוקר, אפשר לעבוד עם שעון חול, או שעון אפייה שמצלצל כל כמה דקות ואז הוא צריך לעבור לפעילות הבאה. יש שעון מיוחד שפותח על ידי מרפאים בעיסוק בישראל שמיועד לדברים האלו ונקרא "טיק-טאסק" Tic-Task. כדאי לחפש באינטרנט ולרכוש אחד. יש בו המון פעילויות שקורות במשך היום, השימוש בו נוח ואהוב על הילדים, ומאפשר להם רמות שליטה וחופש בתכנון היום שלהם.
אני מקווה כי התשובה, גם אם לא מפורטת מספיק, נתנה לך די רעיונות על מנת לעבור את הזמן עד שתגיעי לאבחון של מרפאה בעיסוק באזורך. בהצלחה, שרון מור, מרפאה בעיסוק מ.ר. 10098.
בתי בת שלוש וחצי. לפני כשנה אני ואביה נפרדנו, היא ילדה חכמה ורגישה מאוד ואני רואה שהתקופה לא פשוטה לה, יש לה מנהג לחזור על אותו משחק אינסוף פעמים, לרוב משחקי דמיון, האם לדאוג מהרפטטיביות או שזה שלב התפתחותי שיחלוף לבד?
באופן כללי מאד, חזרתיות משמשת את הילדים לצורך למידה על העולם הסובב אותם. מאחר וציינת שהחזרתיות היא (לרוב) במשחקי דימיון, ישנה חשיבות לנוכחות של מבוגר שילווה את תהליך הלמידה של הילדה. כלומר, להסביר, לעודד ולתמוך. גם ניתן להשתמש בתהליך זה לצורך פיתוח השפה ככלי חשיבה: למיון והפרדה, להכללה, להפכים, ליוצאי דופן ועוד. לימור ארד, מטפלת בהבעה ויצירה.
שלום רב, יש לי תאומים בני 5.5, האחד מהם לומד בגן שפה, גן המשלב מרפאות בעיסוק, דיבור, אומנות וכו' והשני שולט באופן מלא. שאלתנו והתלבטותנו היא הם להעלות את התאום בעלי הקשיים גם לכתה א' או להשאירו עוד שנה בגן? קראנו כתבות שונות וחלקן טוענות כי עוד שנה בגן אינה עוזרת וחלקן טוענות כי אם הילד אינו בשל עליו להשאר עוד שנה בגן.
ברצוני להתייחס בתשובתי לצרכים של כל אחד מילדכם בנפרד ולאחר מכן להתייחס למצב התאומות. בנושא השארת ילד לשנה נוספת בגן יש להתייחס למכלול תחומי התפתחותו של הילד ולבדוק מהם קשייו הספציפיים. ישנם קשיים ששנה נוספת בגן יכולה לתת מענה ולהביא את הילד לתפקוד מיטבי יותר לכיתה א׳. לפיכך, אני רואה באבחון התיחסות רחבה וספציפית לילדכם ולצרכיו.
אני חולקת על האמירה הגורפת שאין משאירים ילד שנה נוספת בגן. מאידך, אם בנכם יעלה לכיתה א' יש לשקול האם ישולב בכיתה רגילה ואם כן לאיזה עזרה יידרש.
בנושא התאומות עלי לציין שנתקלתי פעמים רבות מאוד בשאלות לגבי פערים במידת ההתאמה של תאומים לעליה לכיתה א׳. כלומר, הצורך ההתפתחותי של תאום אחד להישאר שנה נוספת בגן לעומת אחיו/אחותו ה"בשלים". במיוחד דואגים ההורים האם התאום "הבשל" לא יפסיד מהשארות שנת גן נוספת או האם ישתעמם.
לדעתי, אם ישתעמם או לא קשור מאוד ליכולתה של הגננת לאתגר ולעניין את הילד. מבחינה רגשית אני לא רואה הפסד משמעותי. לעומת זאת, אני רואה משמעות רבה בהשארת התאום ה"בשל" שנה נוספת בגן על מנת שהאחים ימשיכו ביחד את המסלול ההתפתחותי אותו התחילו ביחד, בדרך דומה גם אם לא זהה. לכניסה משותפת לכיתה א' יש השפעה על ממדים רבים בתחושת העצמי והערך העצמי. בהצלחה לשני הבנים! גלית בראור, פסיכולוגית חינוכית.
שלום, בני קרוב לגיל 5, עם בעיות בוויסות החושי שמטופל בדיאטה סנסורית, משתמש באלימות מילולית נגד חבריו ואף נגד הגננת בגן, בבית בד"כ גם משחקיו מוטים לחזרתיות כגון רובים והורג את כולם ושורף וכו'. מה ניתן לעשות?
שלום לך, את מתארת ילד שמשתמש באלימות מילולית וגם משחק בעיקר עם חפצים הקשורים לאלימות. אינני יכולה לדעת מה קורה איתו בתחום החושי, ואני מניחה כי מי שעובדת איתכם בתחום ועוקבת אחריו בדיאטה התחושתית שהוא עובר מודעת לחלק הזה. גם לא ברור אם החלק הזה הגיע לאחר הטיפול (או במקביל) או היה שם קודם.
לעיתים רחוקות טיפול תחושתי עלול להציף דאגות וחרדות של הילד והן תבואנה לידי ביטוי באלימות מילולית ומשחק כוחני שמיועד "לשמור" על הילד מפני העולם החיצון. הוא עובר תקופה לא קלה בעקבות הדיאטה הסנסורית ורצוי לברר עם המטפלת שלו אם הדבר אכן עולה בעקבות או תוך כדי הטיפול.
עם זאת, מצב אחר יכול להיות כאשר הילד פשוט היה כך גם קודם, ואז ייתכן שיש לתת לזה מענה מכיוון אחר. היות ואין לנו רקע מלא לגבי ילדך, הדבר הנכון והמקצועי יהיה לפנות אל המטפלת שלו על מנת שתמליץ אם לפנות לייעוץ מכיוון אחר – למשל מהתחום הרגשי, או באמצעות הדרכת הורים (ובדרך כלל הם הולכים יחד – שני התחומים הללו).
בכל מקרה, רצוי לחזק אותו רק על החלקים החיוביים בהתנהגותו – למשל, אם מצליח לשבת בשקט בארוחה, או לצפות בחלק מסרט אהוב, או להקשיב לסיפור, או לשחק עם ילד אחר במשחק שהוא לא חרבות, לתת לא רק מילים חמות אלא גם חיבוק, נשיקה וכל חיזוק אחר שעולה על דעתך והוא קשור לנתינה של חום ואהבה. (לא ממתק או צעצוע אלא למשל זמן רק של הורה וילד, או הקראת עוד סיפור בלילה וכיו"ב).
החלק השני כמובן הוא להבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי אין סובלנות כלפי אלימות, אבל יש סובלנות כלפי קושי. ולכן – אם קשה לו הוא יכול להיות מוזמן לחיבוק, למנוחה קצרה, לצייר את מה שקשה לו או לשחק במשחק שמפיג את הפחד. אפשר ללמד אותו לזהות מתי הוא זקוק לחיזוק ולהיות פנויים אליו כאשר אומר שצריך. אין מה לדאוג, הילד לא ישתמש בזה יותר מאשר הוא באמת צריך. בהצלחה, שרון מור – מרפאה בעיסוק בכירה.
