עוד בתחילת המאה שעברה, זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה, ציין כי חרדה מתרחשת כאשר אדם אינו יכול להכיל את האיומים הפנימיים המופעלים עליו. איומים פנימיים – הכוונה לקונפליקטים רגשיים, פנטזיות לא מודעות אשר מאיימות על האדם ומאחר שהאדם לא יכול להתמודד עמם נוצרת חרדה.
אני מסכים עם ההגדרה של פרויד, ואני רואה אותה חדשות לבקרים בקליניקה. יחד עם זאת, אני לא מסכים עם הגישה הטיפולית הפסיכודינמית להקלה על החרדה. יש לנקוט בגישה טיפולית מתאימה כדי להגיע לחופש מחרדות.
בגישה הפסיכודינמית, בכדי לחשוף את הרגשות והפנטזיות הקונפליקטואליות אשר בבסיס החרדה, המטפל עובד עם האסוציאציות של המטופל, עם הקצב של המטופל להיות מסוגל להתקרב לרגשות מתחת לחרדה. הדבר עשוי לקחת תקופה ארוכה מאוד ולעיתים לא להתרחש כלל.
הגישה הקוגניטיבית התנהגותית לטיפול בחרדה
מאידך, באמצע המאה הקודמת התפתחה גישה טיפולית מאוד אקטיבית לטיפול בחרדות, מכוונת מטרה ותהליך טיפול ברור יותר. הגישה הקוגניטיבית התנהגותית. גישה זאת מתעלמת באופן מוחלט מהאבחנה של פרויד על רגשות תת קרקעיים (לא מודעים) אשר יוצרים את החרדה.
לפי גישה זאת, האדם נמנע ממצבים אשר לא נעימים עבורו והימנעות זאת זוכה לחיזוק הולך וגובר מכיוון שבכל פעם שלא ניגש למקומות שמעוררים מתח מרגיש הקלה. אך הקלה זאת גובה מחיר גבוה, מכיוון שלאורך זמן הדבר יוביל להחמרה והגברה של החרדה.
לכן עיקר הטיפול על פי גישה זאת היא לעזור לסובל מחרדה להיחשף למצבים מעוררי החרדה באופן ישיר אקטיבי. כאשר האדם ייווכח שהדבר ממנו נמנע, אינו מסוכן יותר – תפסק החרדה. לכן לפי גישה זאת בונים טבלה של הדברים מהן החרד נמנע ומתחילים חשיפה הדרגתית אליהם. במקביל אמנות יסוד ומחשבות אוטומטיות, המחזקות את החרדה מופרכת באופן רעיוני.
הבעיה בגישה זאת, היא שישנם מטופלים שאינם מצליחים לבצע את החשיפות. שנית, ישנם מטופלים שלאחר שנחשפו למצבים שעוררו חרדה בעבר מפתחים שוב ושוב מצבים אחרים מעוררי חרדה.
הדבר נובע מכך שבגישה זאת אין מענה לאבחנה הנכונה של פרויד בדבר קונפליקט לא מודע המאיים על האדם ואחראי לחרדה.
כל גישה אשר תשלב יחד גם את האקטיביות של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי עם מטרות ברורות ושיטה מסודרת להשגתם, יחד עם מענה לקונפליקטים הלא מודעים בבסיס החרדה תהיה מתאימה.