העקרונות הפילוסופיים מאחורי הגישה
במהלך מלחמות העולם ולאחריהן נוצר צורך לטפל במספר רב של אנשים בזמן קצר. המקרים הקשים והצורך בעזרה ממוקדת יצרו שינוי באווירה האינטלקטואלית ששררה בגישות הטיפול, והדגש עבר מהאמונה בחשיבות הנסיבתיות והניטרליות האובייקטיבית של הצופה המשקיף, לאחריות אישית של המטפל לתהליך המתרחש בהווה. כחלק מנטייה זו, גבר העניין בגישות טיפוליות אשר יאפשרו למטפל לקחת חלק אקטיבי יותר ומתן תמיכה פעילה באמצעות התערבות קצרת מועד (דסברג, איציקסון ושפלר, 1997)
אבי הפסיכואנליזה בעצמו ערך התערבויות קצרות בזמן. פרויד (Freud 1918, בתוך שפלר 1995), גם, ניבא את התפתחות העתידית של התאמת הטכניקה הפסיכואנליטית לטיפול קצר מועד. פרנצי (Ferenczi, 1951 בתוך שפלר, 1995) היה הראשון שהגיב לקריאה לקצר את תהליך הטיפול במסגרת הגישה האנליטית וטבע את המושג "תרפיה אקטיבית". על פי מושג זה המטפל מוזמן לנקוט עמדה ותפקיד ניכרים הרבה יותר, תוך ביטויים של תמיכה ואמפתיה במטופל.
כוחות שונים כלכליים, פוליטיים, אידיאולוגיים ואף מחקריים הביאו לשימוש בטיפול הדינמי קצר המועד כשיטת התערבות מקובלת (Donoven, 1989). במוסדות הציבוריים שררה מציאות בעייתית; מספר מצומצם של מטופלים קיבלו טיפול ארוך והמטפל התחלף מידי שנה (בד"כ מתמחים שאינם נשארים זמן רב במרפאה), כשרשימת הממתינים לטיפול הלכה והתארכה, מצב זה דרש שינוי מערכתי. פיתוח ה – B.D.P (Brief Dynamic Psychotherapy), החל כאפשרות לפתרון עבור מצב זה (Mann, 1973 בתוך שפלר, 1990).
הטיפול דינאמי קצר המועד (B.D.P), מבוסס על עקרונות הגישה הפסיכואנליטית, בעיקר על טיבעה הדינמי של הנפש, קיום הלא מודע, תיאוריית מנגנוני ההגנה, וחשיבות העבודה על העברה והעברה נגדית (Transference / countertransference). B.D.P נבדל מפסיכואנליזה בכמה נקודות מרכזיות: הטיפול נמשך לכל היותר שנה, הפגישות הן פעם בשבוע, המטפל אקטיבי ומוביל את המטופל להאצת הטיפול ולאופטימיות, ישנה התרכזות בנושא או בעיה ספציפיים, המוקד הוא בכאן ועכשיו וביחסיו הנוכחיים וישנה תמיכה בכוחות האגו והעצמי הבוגר (Molons, 1998; Laor, 1990).
הטיפול הדינמי קצר המועד אינו מקשה תיאורטית אחת, קיימות גישות שונות הנבדלות במטרת הטיפול, הקריטריונים לבחירת המטופלים המתאימים וטווח ההתערבות. המשותף הברור הוא הניסיון המתוכנן לקצר את הטיפול (דסברג, איציקסון ושפלר, 1997).
ל-B.D.P, ארבעה מייסדים עיקריים: מאלאן (Malan, 1976 מתוך שפלר, 1995), היה אחד מחלוצי הטיפול הדינמי קצר המועד. הוא פירש את המונח "קצר" כממוצע של כ- 40 פגישות. המטפל משתמש בטכניקה של קשב והתעלמות סלקטיביים כדי לנווט את המטופל לקונפליקט שנבחר לטיפול. סיפנאוס (Sifneus,1972 מתוך שפלר, 1995) נוקט בדרך שונה; בשיטתו המטפל מפתח ברית עבודה מיידית עם המטופל ומתקיף את הגנותיו תוך יצירת רמת חרדה גבוהה, אשר מאוחר יותר הופכת להיות מאיץ בטיפול. דאבנלו (Davanloo, 1978 מתוך שפלר, 1995) עורך "מתקפה חסרת מעצורים", על הגנות המטופל ונותן פירושים מיידיים כבר בפגישה הראשונה הטיפול הוא קצר אך אינו מוגבל בזמן מראש. העברה ופירושי התנגדות נמצאים בפירוש נרחב. מאן (Mann, 1973 מתוך שפלר, 1995) מציג מודל המבוסס על הבנה פסיכואנליטית של מושג הזמן הן באופן מציאותי והן באופן סמלי. על בסיס זה טיפול דינמי מוגבל בזמן הנו מנת זמן מוגבלת הניתנת למטופל על מנת לעבוד על סוגיה מרכזית (Central issue) שמציג המטפל (בעקבות פגישת אבחנה) בדרך אמפטית.
לדברי שפלר (1990) ההתנסות בפרידה ובצער בשילוב עם מודעות ליכולת לשאת מצבים אלה, מחזקים הערכה עצמית. זהו הרווח, ההישג הטיפולי ובו בזמן זהו גם ההיבט הקיומי (אכזיסטנציאלי) של גישה זו. ארבעת המייסדים חיפשו דרכים להפוך את הטיפול הפסיכודינאמי המסורתי לאפקטיבי יותר וחסכני בזמן, וזאת על ידי הבלטת מוקד טיפול והגברת האקטיביות של המטפל (דסברג, איציקסן ושפלר, 1997).