הורים רבים שואלים איך שעה של כיף ומשחק (למשל: מלחמת כריות, כדורגל ומשחק עם ברביות) יכולה לקדם את הילדה או הילד שלי מבחינה רגשית?
המרכיב הכי חשוב בטיפול הוא קודם כל הקשר שנוצר עם המטפל. מרכיב חשוב נוסף הוא המיומנויות הטיפוליות של המטפל (כלומר: שהמטפל איש טיפול מיומן ובעל הכשרה מקיפה ומתאימה). כשנוצר קשר חזק של אמון עם המטפל – ילדים מוכנים להגיע לפגישות, משתפים בעולמם ומוכנים לעשות שינויים בחייהם.
כשילד מתחבר למטפל ולטיפול זה משפיע גם על הנכונות של ההורים להביא את הילד, להשקיע בטיפול משאבים רגשיים וכספיים ולעשות בעצמם כל מיני שינויים. המיומנויות של המטפל וניסיונו חשובים כי לעיתים נוצרות בתוך הטיפול סיטואציות מורכבות, והמטפל צריך לדעת איך להתמודד איתן באופן כזה שיתרום לטיפול ולילד.
למשל: מה קורה כשילד מספר למטפל סוד ומשביע את המטפל שלא יגלה לאף אחד (כולל להורים שלו)? מה צריך לעשות כשילד לא משתף פעולה או רוצה להפסיק פגישה באמצע? מה לעשות כשהאחים של הילד צוחקים עליו בבית כי הוא הולך לפסיכולוג?
להתאים את אופי הטיפול לאופי הילד
כמטפלת לילדים אני מוצאת שיצירת הקשר דרך תחומי העניין של הילד ובהתאמה לטמפרמנט של הילד מסייעת מאוד ליצירת קשר של אמון עם המטפל. כך למשל:
- ילד מאוד אקטיבי, פחות יתחבר למטפל שעובד דרך טיפול במשחק על השטיח ונמנע ממשחק פיזי עימו. ילד אקטיבי ופיזי, שעסוק במחשבות על כמה הוא חזק לעומת אחרים, יתחבר מאוד למטפל שעובד באמצעות אומנויות לחימה כי זאת השפה שלו, דרך ההתייחסות שלו לעולם.
- ילדה שרוקדת, תיצור קשר יותר בקלות עם מטפלת שבאה מתחום הריקוד, ומשלבת בעבודתה עבודה עם הגוף, מוסיקה ותנועה.
- ילד שמאוד אוהב חיות, ישליך על החיות שמביאה המטפלת באמצעות בעלי חיים הרבה תכנים מעולמו האישי (למשל: ילד שמרביצים לו בגן יהיה עסוק באלימות בין הארנבונים).
עם ילדים מופנמים שמתקשים ליצור קשר ומתנגדים לטיפול האתגר אף גדול יותר, ואז הכלים בהם משתמש המטפל הם אפילו משמעותיים יותר כי הם יכולים "לשבור את הקרח" ולעזור מאוד לתקשורת.
לדוגמא (דוגמא אמיתית ששמעתי מקולגה שלי): ילד בן עשר שהגיע בפעם הראשונה לפסיכולוגית ילדים (אחרי שהוריו לקחו אותו לכמה אבחונים לפני כן) ואמר לפסיכולוגית שאינו רוצה להיות שם, שהוא מאוד עייף, שהוא לא צריך טיפול ושהוא לא אוהב ששואלים אותו הרבה שאלות. הפסיכולוגית שעובדת בקליניקה בביתה עוד לא הספיקה לענות לו, כשהכלבה שלה נכנסה ללא הזמנה לחדר.
שפת הגוף של הילד לפתע השתנתה. הוא ניגש לכלבה והחל לשחק איתה על השטיח. עד מהרה החלו להתגלגל ביחד בחדר, כשהילד צוחק בקול רם. הילד החל לשאול את הפסיכולוגית שאלות על הכלבה שלה. מאז החלה הכלבה להצטרף לפגישות של הילד והפסיכולוגית והיתה אורחת חשובה וקבועה. היא עזרה בשלבים ההתחלתיים של שבירת הקרח, ודרכה עשה הילד בחדר תהליכים רגשיים חשובים גם בהמשך.
או דוגמא אחרת: מטפלת שהחליטה לטייל בחוץ עם אחד ממטופליה במקום לפגוש אותו בקליניקה משום שידעה מהוריו שזה ילד שמחובר מאוד לטבע ולא אוהב חדרים קטנים. השיחה הטיפולית התקיימה כל שבוע תוך כדי הליכה בחוץ וישיבה על הספסל בגינה. לו היתה המטפלת מתעקשת על שיחות בחדר, ככל הנראה הילד לא היה מצליח לשתף פעולה והטיפול היה נכשל.
המטרה של הטיפול: יצירת מרחב תומך ומאפשר
המטרות של טיפול רגשי הן קודם כל ליצור עבור הילד שמצוי במשבר מקום משלו שם יכול לשוחח על מה שמפריע לו, או פשוט להיות באווירה תומכת ומאפשרת. כך, מתאפשר לעיתים מרחב בו הילד יכול להביע את המחשבות והרגשות שלו ולהיות מובן יותר בשלב ראשוני למטפל ואחר כך בעזרת המטפל גם להורים ו/או למורים.
מתוך כך מגיעים גם חלק מהילדים בטיפול לשלב בו הם בשלים ויכולים לבצע משימות או להציב מטרות. לעיתים השינוי מגיע בלי עשייה אקטיבית, אלא מתוך זה שהילד חש יותר מובן לסביבתו ושקשייו יותר לגיטימיים בעיני הסביבה. ולעיתים השינוי מגיע דווקא מכיוון ההורים שמקשיבים לילד אחרת או מכניסים מחשבה או דרך פעולה אחרת הביתה.
האופן שבו טיפול מסייע לילד ו/או למשפחתו בעת משבר או קושי הוא לא מדעי, סיבתי ולא תמיד ניתן לשים את האצבע על מה בדיוק עזר. זהו מכלול של גורמים מתערבים שנכנסים לפעולה כשמתחילים טיפול רגשי, שביניהם: שינויים (אפילו קטנים) שעושים ההורים כתוצאה מהמלצות המטפל, תחושה של הילד שהוא חשוב (כי לקחו אותו לטיפול) ושחושבים עליו (כי ההורים והמטפל נפגשים אחת לכמה שבועות ומדברים על מה יעזור לו), החוויה בחדר הטיפולים שהיא לעיתים מכילה וטובה עבור הילד, והכלים שמקבל הילד בתוך הטיפול להתמודדות עם קשייו.
