ישנו דפוס אישיותי המאפיין את הילדים שאצלם מצוקה רגשית תתבטא בסימפטום פיזי. לרוב יהיו אלה ילדים שפחות מודעים לרגשותיהם, סגורים יותר מבחינה רגשית, וכאלה שאינם נוהגים לשתף את סביבתם ברגשות ובאירועים שקורים להם.
לעיתים הדפוס האישיותי יכלול גם נטייה לפרפקציוניזם, רצון לרצות את הסביבה, או ניסיון להחשב חזק וקושי לבטא מצוקה או חולשה בפני אחרים. כמובן שאין דפוס אישיותי ספציפי או יחידי שמאפיין ילדים אלה, והתופעה יכולה להופיע אצל ילדים בעלי סוגי אישיות שונים.
כשילד מבטא קושי רגשי על-ידי סימפטום פיזי (למשל: ילדה שאינה רוצה ללכת לבית הספר כי אינה מסתדרת עם הבנות בכיתה, וחשה כאבי בטן כל בוקר כשצריכה לצאת מן הבית), הוא "מרוויח" מכך כמה דברים:
- תשומת לב של הוריו ותחושה שהוא מעסיק אותם ושהם דואגים לו.
- הוא אינו צריך להתמודד ולהציף את הבעיה שמטרידה אותו כי הוא והוריו עסוקים בבעיה הפיזית, וכך אפשר "לנוח" מהקושי שעומד מאחורי הדברים.
- הסבל או אי הנוחות הנגרמים עקב הסימפטום הגופני (לדוגמא: כאבי ראש חזקים) מאפשרים לילד לפרוק רגשות שליליים שהצטברו אצלו בגלל דברים אחרים.
- הילד לעיתים מקבל רשות מהוריו להימנע מדברים שקשה לו להתמודד איתם בגלל הבעיה הפיזית (למשל: לא ללכת לטיולים כי קשה לו להרדם, או לא ללכת לבית הספר כשכואבת לו הבטן).
הורים לילדים המבטאים מצוקה רגשית באופן פיזי מתמודדים עם אתגרים שונים למשל:
- לעיתים ההורים אינם בטוחים לגבי הבסיס הרפואי של התופעה ואינם רוצים "לפספס" משהו מבחינה בריאותית.
- ההורים חווים סבל אמיתי של ילדם ואינם יודעים אם לדרוש מהילד לעשות את מה שהוא צריך לבצע, או לוותר לו ולתת לו לנוח.
ישנן מספר תגובות אופייניות להורים המתמודדים עם מצבים כאלה אצל ילדיהם:
- ניסיון להתעלם מהסימפטום הגופני כדי לא לתת לילדם תשומת לב שתחזק את הסימפטום.
- הזדהות חזקה עם הילד, עיסוק רב בבעיה הרפואית שלו, וניסיון להקל עליו בכל דרך אפשרית.
- חרדה וחששות לבריאותו של הילד.
גם כאן, הפתרון נעוץ בדרך ביניים של הקשבה והתייחסות רצינית לסימפטום הגופני על ידי בדיקה ושלילת הבסיס הרפואי, והתייחסות מכבדת לילד שמתלונן. ולצד זאת – חשיבה של ההורים לבד או עם מטפל, מה הילד מנסה לומר דרך הסימפטום, האם משהו מציק לו, ומה ניתן לעשות כדי לסייע לו בפתרון הבעיה המטרידה אותו.
כלומר: מומלץ בעת ובעונה אחת להתייחס לסימפטום ברצינות, אך גם להבין שהוא מבטא לעיתים משהו עמוק יותר שיש להתאמץ להבינו. חשוב להימנע במידת האפשר מלחץ או עיסוק יתר בסימפטום, לשדר לילד ביטחון על ידי אמירה מרגיעה שהוריו יבדקו ביחד איתו את כל הסיבות האפשריות וימצאו עבורו פתרון שיקל עליו.
יש להיות מודעים למצבים של הזדהות יתר של ההורה עם הילד שסובל, מתן חיזוקים לסימפטום (למשל כשההורים מאפשרים לילד להימנע ממה שמפחד להתמודד עימו). יש גם להימנע מלעג או ביקורת כלפי הילד (למשל: אמירות שהוא ממציא או מגזים), ולזכור שגם אם הסיבה רגשית הילד חש את הכאב כמו כל כאב שבסיסו פיזי ואף יותר מכך כי מתלווה לו גם מצוקה רגשית.